בחג אסור לעשות מלאכה כפי שאסור לעשות מלאכה ביום שבת. אלא שבחג (ראש השנה, סוכות, פסח ושבועות) מותר לעשות מלאכות לצורך החג עצמו כגון; לבשל ולאפות לצרכי החג. אבל האופה בחג לצורך יום חול המלאכה אסורה. נחלקו חכמי התלמוד בדינו של האופה בחג לצורך יום חול; לדעת חכם אחד, רבה שמו, אינו נענש בעונש מכות (שלושים ותשע מכות ברצועת עור של חמור כשהמוכה כפות בידיו סביב עמוד). חכם זה מנמק דעתו כך; אף שאסור לאפות בחג ליום חול הואיל ובאופן תיאורטי עשויים להופיע פתאום אורחים בחג עצמו והאופה יזדקק לארח אותם במאפים, נמצא שהמאפים נעשו לצורך החג. לדעת חכם אחר, נענש בעונש מכות, לדעתו אין לבוא בטענה תיאורטית, אלא היות והתכוון לאפות בחג לצורך יום חול נעשה האיסור ולכן מתחייב בעונש המכות.
חכמים דלעיל מביאים ראיות לדעתם ופירכות לדעת בר הפלוגתא וכך הם נושאים ונותנים:
שאל החכם הפוטר ממכות את החכם המחייב מכות; כיצד מותר הלכה למעשה לאפות בחג לצורך יום השבת? תשובה: מותר לאפות בחג ליום שבת והאיסור הוא רק לצורך יום חול.
המשיך החכם דלעיל לשאול: בהמה גוססת מותר לשוחטה בחג – לפני שתמות ותידון כבשר נבלה שאסור לאוכלה – וכיצד התירו לשוחטה אף שאינו מתכוון לאכול ממנה בחג? על כורחך נטען שבאופן תיאורטי יתכן ויבואו אורחים ויאכילם מבשר הבהמה. תשובה: היות ואם לא ישחט את הבהמה יגרם לו הפסד ממון של הבשר על כורחו ישחטנה כדי לאכול מבשרה בעיצומו של חג.
שאל החכם המחייב מכות את החכם הפוטר ממכות: חכמים קדמונים (תנאים) קבעו שהחורש בחג נענש במכות. והרי חורש באופן תיאורטי יש צורך בחרישה לחג עצמו כגון שיזדקק לכסות את דם התרנגול הנשחט בעפר של החרישה? תשובה: חכמים קדמונים הענישו חורש כאשר חרש באדמה קשה שאי אפשר לכסות בה דם תרנגול נשחט. המשיכו התלמידים לשאול: עדיין גושי אדמה קשים אפשר לכותשן ויהיו ראויים לכיסוי דם תרנגול הנשחט? תשובה: כתישה אסורה בחג. המשיכו התלמידים לשאול: אפשר לכתוש את גושי האדמה במרפק, שלא בדרך הרגילה לכותשם, ובאופן זה מותר לכתוש בחג? תשובה: חכמים קדמונים הענישו את החורש כשחרש באדמה קשה מאוד שאי אפשר לכותשה. המשיכו התלמידים לשאול: אם מדובר באדמה קשה מאוד מדוע הענישו אותו על זריעה הרי שדה זה אינו ראוי לזריעה? תשובה: השדה שאליו התיחסו חכמים הוא שדה שאדמתו קשה מאוד על פני השדה ואילו בעומקו הוא ראוי לזריעה משום שאדמתו פחות קשה. כך שלאחר חרישה גושי האדמה אינם ניתנים לכתישה אך השדה ניתן לזריעה. המשיכו התלמידים לשאול: אם בעומקו של השדה האדמה ראויה לזריעה היא גם ראויה לכיסוי דם התרנגול הנשחט? ואם כך אין לאסור על החרישה. מתוך שאלה זו השיב התלמיד, מר בר רב אשי שמו, חכמים קדמונים חייבו על חורש בחג בשדה שאדמתו לחה ובלולה ולכן האדמה אינה ראוייה לכיסוי דם תרנגול הנשחט. שאלו התלמידים: שדה לחה ובלולה אינה ראויה אף לזריעה? תשובה: השדה לחה כך שראויה לזריעה ואינה ראויה לכיסוי דם משום שנדבקת כבצק.

התלמיד, אביי שמו, שאל את החכם, שלדעתו יש לסמוך על "צורך תיאורטי", כך: חכמים קדמונים (תנאים) קבעו שהמדליק אש בחג לצורך בישול של בשר האסור באכילה (כגון בשר בחלב) הוא נענש עונש מכות על הבערת האש. ואם סומכים על "הצורך התיאורטי" הרי יתכן ויצטרך את האש למטרות נוספות המותרות לצורכי החג. משמע, מתוך שחייבו עונש מכות אין לטעון את "הצורך התיאורטי". תשובה: יש לשנות את הגירסה הכתובה בשם חכמים קדמונים, במקום לחייב ענישה על הבערת אש יש לגרוס ענישת מכות על איסור אכילת בשר אסור. שאלו התלמידים: מתוך דברי הקדמונים אין אפשרות לשנות את הגירסה כמוצע דלעיל? תשובה: שנה את הגירסה כך: במקום לחייב ענישה על הבערת אש יש לגרוס ענישת מכות על איסור שימוש בעצים האסורים בשימוש והם "מוקצים" בחג. שאלו התלמידים: שימוש בעצים "מוקצים" אינו אסור תורה לכן אין לחייבו עונש מכות? תשובה: שנה את הגירסה כך; במקום לחייב ענישה על הבערת אש יש לגרוס ענישת מכות על איסור שימוש בעצים שהשתמשו בהם לצורכי פולחן אלילים. שאלו התלמידים: אם כך, שהעונש על שימוש בעצים שנעשו לשימוש פולחן אלילי הוא צריך לקבל עונש נוסף "לא תביא תועבה לביתך"?. תשובה: במקום לחייב ענישה על הבערת אש יש לגרוס ענישת מכות על איסור שימוש בעצים שנעשה בהם שימוש בבית המקדש. (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מו, עמוד ב – דף מח, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל – היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. – ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? – אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין – אית ליה היכירא. – איתיביה: בהמה המסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום. יכול לאכול – אף על גב דלא בעי למיכל. בשלמא לדידי, דאמרי הואיל – הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל – משום הכי ישחוט. אלא לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל – אמאי ישחוט? – אמר ליה: משום הפסד ממונו. – ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא? – אמר ליה: אין, משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית, ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. – איתיביה: לחם הפנים נאכל לתשעה לעשרה, ולאחד עשר – לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו – לתשעה, נאפה בערב שבת – נאכל בשבת לתשעה. חל יום טוב להיות בערב שבת – נאכל לשבת לעשרה. שני ימים טובים של ראש השנה – נאכל לשבת לאחד עשר, לפי שאינו דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב אמאי לא דחי יום טוב? – אמר ליה: שבות קרובה – התירו, שבות רחוקה – לא התירו. ולרבן שמעון בן גמליאל, דאמר משום רבי שמעון בן הסגן: דוחה את יום טוב, ואינו דוחה את יום צום, מאי איכא למימר? – בהא פליגי; מר סבר: שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו. ומר סבר: שבות רחוקה נמי התירו. מתיב רב מרי: שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים, ולא יותר על שלשה. כיצד? נאפות ערב יום טוב – נאכלות ליום טוב לשנים, חל יום טוב להיות אחר השבת – נאכלות ליום טוב לשלשה, לפי שאינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביום טוב, השתא דשבת ביום טוב שרי – דיום טוב ביום טוב מיבעיא? – שאני התם, דאמר קרא לכם לכם ולא לגבוה. ולרבן שמעון בן גמליאל, דאמר משום רבי שמעון בן הסגן דוחה את יום טוב מאי איכא למימר? – סבר לה כאבא שאול, דאמר: לכם – לכם ולא לנכרים. שלח ליה רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן הואיל, והא תנן: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה משום שמונה לאוין: החורש בשור וחמור, והן מוקדשים, וכלאים בכרם, ושביעית ביום טוב, כהן ונזיר אבית הטומאה. ואי אמרינן הואיל – אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור! – אמר רב פפא בר שמואל: באבנים מקורזלות, – ראויות לכותשן! – וכתישה ביום טוב מי שרי? – ראויות לכותשן כלאחר יד. בצונמא! – צונמא בר זריעה? – צונמא מלמעלה, ועפר תיחוח מלמטה. – ותיפוק ליה משום עפר תיחוח! – אלא אמר מר בר רב אשי: בטינא. וטינא בר זריעה הוא? – במתונתא.

איתיביה אביי: המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו, לוקה חמש: לוקה משום מבשל גיד ביום טוב, ולוקה משום אוכל גיד, ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב, ולוקה משום הבערה. ואי אמרינן הואיל – אהבערה לא ליחייב, הואיל דחזי ליה לצרכו! – אמר ליה: אפיק הבערה ועייל גיד הנשה של נבילה. – והתני רבי חייא: לוקין שתים על אכילתו ושלש על בישולו, ואי איתא: שלש על אכילתו מיבעי ליה! – אלא: אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה. – ומוקצה דאורייתא הוא? – אמר ליה: אין, דכתיב +שמות טז+ והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, ואזהרתה מהכא – +שמות כ+ מלא תעשה כל מלאכה. אמר ליה: והא את הוא דאמרת; בעאי מיניה מרב חסדא, ואמרי לה בעאי מיניה מרב הונא: הביא שה מאפר ושחטו תמיד ביום טוב מהו? ואת אמרת לן, (אמר לי) עלה: שה – ולא הבכור, אחת – ולא מעשר, מן הצאן – ולא הפלגס, +יחזקאל מה+ מן המאתים – ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור. מכאן לערלה שבטילה במאתים. ממשקה ישראל – מן המותר לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל. יכול לא יביא מן המוקצה, אמרת: מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו – אף כל שאיסור גופו גרם לו, יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו. ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא – מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר? ועוד: הא את הוא דאמרת: חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב. אלא: אפיק הבערה ועייל עצי אשירה. ואזהרה מהכא: +דברים יג+ ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. – אמר ליה רב אחא בריה דרבא לאביי: ונלקי נמי משום +דברים ז+ ולא תביא תועבה אל ביתך! – אלא אפיק הבערה, ועייל עצי הקדש, ואזהרה מהכא: +דברים יב+ ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם".