דין גבר הבועל בהמה וכן אישה שנבעלה לבהמה, הבהמה, הגבר והאישה נידונים כולם לגזר מוות (בסקילה). כי כך כתוב: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר תִּקְרַב אֶל כָּל בְּהֵמָה לְרִבְעָה אֹתָהּ וְהָרַגְתָּ אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַבְּהֵמָה מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ; 15-16). הכתוב חייב להרוג את הבהמה אף שהיא אינה ברת-דעת ואינה מצווה "לשמור מצוות". על כן נשאלת השאלה מדוע העניש הכתוב את הבהמה התמימה במוות?
חכמים נתנו שתי סיבות: אחת, הבהמה גרמה לתקלה – בגללה האדם מת. השנייה, היא גרמה לקלון ובושה; אם לא נהרוג את הבהמה היא תהלך בחוצות העיר, ודרכם של אנשים לרכל ולומר "זאת הבהמה שנסקל פלוני בגללה".
חכמים העלו ספק: האם כדי להרוג את הבהמה צריך שיחולו שתי הסיבות יחדיו; תקלה וקלון, או די בסיבה אחת כדי לגזור דינה של הבהמה למוות. לכן שאלו התלמידים את החכם, רב ששת שמו: מה הדין כאשר נכרי בעל את הבהמה, הרי במקרה זה אמנם יש תקלה (גם נכרים דינם מוות אם שכבו עם בהמה) אך קלון אין כאן, משום שדרכם של נכרים לבעול בהמות ואינם מתביישים בכך. השיב רב ששת שמספיקה סיבה אחת; שבאה תקלה על ידי הבהמה, כדי לגזור עליה דין מוות. ולכן נכרי הבא על בהמה צריך להרוג גם את הבהמה. המשיכו התלמידים לשאול: אם כך, אם מספיקה סיבת ה"תקלה" בלבד כדי להרוג את הבהמה, מדוע אדם המשתחווה לבהמה והחשיבה כאלוהים צריך להורגו אך את הבהמה לא הורגים, הרי גם במקרה זה גרמה הבהמה לתקלה? על שאלה זו השיב חכם אחר, רבא שמו; בהמה שנבעלה הורגים אותה משום שמלבד התקלה שגרמה היא גם נהנתה, מה שלא קורה במקרה של המשתחווה לבהמה. עוד שאל חכם אחר, רב המנונא שמו, מה הדין אם יהודי בעל בהמה בשוגג (מעניין מתי זה קורה), האם גוזרים מוות על הבהמה או לא? במקרה זה אמנם יש לאדם קלון ובושה, אך אין תקלה, שהרי אין הוא נהרג (אין עונש מוות על מעשה שגגה). על שאלה זו השיב חכם אחר, רב יוסף שמו, די שיש קלון בלבד כדי להרוג את הבהמה. והביא ראיה לדבריו מדין אחר מוסכם הקובע: בהמה שבעלה תינוקת מעל גיל שלוש שנים הורגים את הבהמה אף שאין התינוקת נענשת (שהרי אינה ברת עונשין אלא מגיל 12.). משמע אף שאין תקלה, שהרי אין התינוקת נהרגת, אלא קלון בלבד, אף על-פי כן הורגים את הבהמה. דחו התלמידים ראיה זו וטענו שעקרונית, במקרה זה, יש גם תקלה, משום שהתינוקת נבעלה לבהמה במזיד והייתה אמורה להיענש עונש מוות, אלא שאלוהים חס עליה. חכם אחר, רבא שמו, גם סובר שדי שיש קלון בלבד כדי להרוג את הבהמה. ומביא ראיה לדבריו מדין מוסכם אחר הקובע: שילד בן תשע שנים שבעל בהמה, הורגים את הבהמה. והרי במקרה זה אין תקלה (ילד מתחת לגיל 13 אינו נענש) אלא קלון בלבד, ובכל זאת הורגים את הבהמה. גם ראיה זו התלמידים דוחים בטענה: במקרה זה יש גם תקלה, שילד זה בעל בהמה במזיד והיה צריך לקבל עונש מוות, אלא שאלוהים חס עליו. (כך מסתיימת הסוגיה ללא הכרעה. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דפים נד עמוד א – נה עמוד ב ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"משנה. הבא על הזכור ועל הבהמה, והאשה המביאה את הבהמה – בסקילה. אם אדם חטא בהמה מה חטאה? אלא: לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב תסקל. דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק, ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה…
בעו מיניה מרב ששת: נכרי הבא על הבהמה מהו? תקלה וקלון בעינן, והכא תקלה – איכא, קלון – ליכא, או דילמא: תקלה אף על פי שאין קלון? אמר רב ששת, תניתוה: מה אילנות שאין אוכלין ואין שותין ואין מריחין אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הואיל ובא לאדם תקלה על ידן, המתעה את חבירו מדרכי חיים לדרכי מיתה – על אחת כמה וכמה. אלא מעתה נכרי המשתחוה לבהמתו תיתסר ומקטלא? – מי איכא מידי דלישראל לא אסר, ולנכרי אסר? – ישראל גופיה ליתסר, מידי דהוה ארביעה. אמר אביי: זה קלונו מרובה, וזהו קלונו מועט. – והרי אילנות, דאין קלונן מרובה, ואמרה תורה השחת שרוף וכלה! – בבעלי חיים קאמרינן, דחס רחמנא עלייהו. רבא אמר: אמרה תורה בהמה נהנית מעבירה תיהרג. והרי אילנות, דאין נהנין מעבירה ואמרה תורה השחת שרוף וכלה! – בבעלי חיים קאמרינן, דחס רחמנא עלייהו. תא שמע, דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו מדסיפא תקלה וקלון – רישא תקלה בלא קלון. והיכי דמי – נכרי הבא על הבהמה! – לא, סיפא תקלה וקלון, רישא – הא קא משמע לן: דאפילו קלון בלא תקלה נמי מחייבי. והיכי דמי – ישראל הבא על הבהמה בשוגג, וכדבעי רב המנונא.
דבעי רב המנונא: ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו? תקלה וקלון בעינן, והכא קלון – איכא, תקלה – ליכא. או דילמא: קלון אף על פי שאין תקלה? – אמר רב יוסף, תא שמע: בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם – קנאה. וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. ניסת לכהן – אוכלת בתרומה. בא עליה אחד מן הפסולים – פסלה מן הכהונה. ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה – מומתין על ידה, והיא פטורה. אחד מכל עריות – ואפילו בהמה, והא הכא, דקלון – איכא, תקלה – ליכא, וקתני: מומתין על ידה! – כיון דמזידה היא – תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עלה. עלה דידה – חס, אבהמה – לא חס. אמר רבא, תא שמע: בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו – קנאה, ואינו נותן גט עד שיגדיל. ומטמא כנדה לטמא משכב תחתון כעליון. פוסל ואינו מאכיל. ופוסל את הבהמה מעל גבי המזבח, ונסקלת על ידו, ואם בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה – מומתים על ידו. והא הכא, קלון – איכא, תקלה – ליכא, וקתני: נסקלת על ידו! – כיון דמזיד הוא – תקלה נמי איכא, ורחמנא הוא דחס עילויה. עליה דידיה – חס רחמנא, אבהמה – לא חס רחמנא. תא שמע, דבר אחר: שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא שנסקל פלוני על ידה. מאי לאו, מדסיפא תקלה וקלון – רישא קלון בלא תקלה. והיכי דמי – ישראל הבא על הבהמה בשוגג! – לא, סיפא – תקלה וקלון, רישא – תקלה בלא קלון. והיכי דמי – נכרי הבא על הבהמה, וכדבעו מיניה מרב ששת".