עיר שתושביה היהודים המירו דתם לעבודת אלילים, מצווה להורגם — אף את מיעוט האנשים שלא המירו דתם — להחרימם ולשרוף את רכושם, כי כך כתוב בתורה: "הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד" (דברים, פרק יג; 16).

חכמי המשנה והתלמוד דנו והתפלפלו רבות בדין זה, כלומר בעיר שתושביה היהודים המירו דתם לעבודת אלילים (בלשון המשנה: "עיר הנדחת"). חכמים קבעו שרכושם של תושבי העיר שלא המירו דתם צריך לשרוף, אך את מלבושם ובגדיהם לא. שאל חכם אחד, רב יוסף שמו, מה דין פיאת שיער האישה שנמצאה בארון ולא על ראש האישה. מה הם צדדי הספק? מצד אחד יש לדון את הפיאה המונחת בארון כרכוש ונידונה לשריפה. מצד אחר, הואיל ופעמים רבות חובשת אותה על ראשה נדונה כמלבוש ולא נצטרך לשורפה. (ספק זה לא הוכרע בתלמוד. חשוב לציין שדין זה, עיר שתושביה המירו דתם, אינה רלוונטית בימינו. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קיב, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעי רב יוסף: שיער נשים צדקניות מהו? אמר רבא: הא דרשעיות – אסור? (דברים י"ג) תקבץ ושרפת כתיב, מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה. אלא אמר רבא: בפיאה נכרית. היכי דמי? אי דמחובר בגופה – כגופה דמיא. – לא צריכא, דתלי בסיבטא. כנכסי צדיקים שבתוכה דמי – ואבד, או דלמא כיון דעיילא ונפקא – כלבושה דמי – תיקו".