בתקופת התלמוד עדיין טקסט המשנה לא היה כתוב אלא ערוך בעל פה בפי התלמידים. מסיבה זו יתכנו שיבושי שמיעה באותיות הקרובות בצליל כגון אות "בית" המתחלפת באות "פה" [שיבוש המצוי עד ימינו בקרב הערבים]. לכן כשנאמר במשנה דין בשם הרב זכריה בן קבוטל שנו התלמידים "קפוטל" בפני רבם, רב שמו. כששמע זאת רב סימן להם ביד שצריך לומר קבוטל בבית ולא קפוטל בפה. מעשה זה עבר בבתי המדרש מדור לדור עד ששאלו התלמידים המאוחרים: מדוע רב סימן בידו ולא תיקנו באמירה? תשובה: רב היה עסוק בקריאת שמע ואסור היה לו לדבר לכן סימן ביד. המשיכו התלמידים לשאול: אם רב היה עסוק בקריאת שמע אסור היה לו אפילו לסמן בידו כי כך נאמר בשם חכם אחר: הקורא קריאת שמע לא יקרוץ בעיניו, לא ירמוז בשפתיו ולא יסמן באצבעותיו? תשובה: האיסור לרמוז באמצע קריאת שמע הוא דווקא בפרשה הראשונה שחשוב להתכוון ולהתבונן בתוכנה, ורב שרמז עשה זאת בפרשה השנייה שאין חובה להתכוון ולהתבונן בתוכנה. (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף יט, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רבי זכריה בן קבוטל וכו'. מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן קפוטל. ומחוי ליה רב בידיה: קבוטל. – ונימא ליה מימר? – קריאת שמע הוה קרי. – וכי האי גוונא מי שרי? והא אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו, ולא יקרוץ בשפתותיו, ולא יורה באצבעותיו. ותניא, רבי אלעזר חסמא אומר: הקורא את שמע ומרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו, ומראה באצבעו – עליו הכתוב אומר: (ישעיהו מג) ולא אתי קראת יעקב! – לא קשיא: הא – בפרק ראשון, הא – בפרק שני".