על פי חוקי התורה החופר בור ונפל לתוכו שור ומת חופר הבור משלם את ערך השור לבעליו כי כך כתוב: "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר: בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ (שמות, כא; 33-34). החכמים הקדמונים עשו הבחנה באומד עומק בור היכול להמית שור לבין אומד עומק בור שיכול להזיק בלבד. עומק הבור שייחשב כמכשול הראוי להמית שור בערך מטר אחד ומעלה, ובלשונם "עשרה טפחים" ויותר. ואילו בור שעומקו פחות מעשרה טפחים יכול להזיק שור שנפל אך לא להמיתו. התלמידים נחלקו בסיבה שחייבה התורה את חופר הבור בנזק שגרם. לדעת אחד התלמידים, רב שמו, חופר הבור משלם דמי ערך השור המת בגלל שהבל הבור הרגו ולא מחמת חבטה בקרקע, כי לדעתו נזק שהקרקע הזיקה והמיתה את השור אין לחופר הבור לשלם משום שהקרקע אינה שלו. לדעת תלמיד אחר, שמואל שמו, יש לחייב את חופר הבור גם מחמת נזק שנגרם מחבטת הקרקע. ויש בניהם הבדל בהכרעה משפטית כשאדם הגביה תל או עשה מדרגה בגובה מטר והשור נפל ומת – לדעת האומר שחיוב הנזק מחמת ההבל בנפילה מגובה מדרגה או תל אין הבל לכן פטור מתשלומי הנזק, לדעתו הבל הגורם לנזק קיים במקום סגור כבור ולא פתוח כמדרגה. לדעת האומר שגם נזק מחמת חבטה יש לשלם הרי גם הבונה מדרגה גבוהה ומחמתה נפל שור ומת יש לחייבו תשלום ערך השור. שאלו התלמידים: אם כך מדוע חייבו חכמים קדמונים את החופר בור שעומקו פחות מעשרה טפחים על נזק השור, הרי בבור שעומקו קטן מעשרה טפחים אין הבל? תשובה: אין הבל שיכול לגרום למות השור אך יש הבל שיגרום לנזק. מעשה היה בשור שנפל לתוך תעלת מים שעומקה שישים סנטימטר, כלומר פחות מעשרה טפחים, ובעליו שחטו מיד לצורך אכילה. רב נחמן קבע ששור זה הוא טריפה ואסור באכילה, משום שהחבטה שקיבל מעוצמת הנפילה עלולה לגרום למותו במשך השנה הקרובה משעת הנפילה (הגדרת הטריפה ההלכתית – כל מום, מחלה, שברים פנימיים…שיגרמו למות החיה תוך שנה מתחילת המום והמחלה). שאלו התלמידים: אם כך מדוע פטרו חכמים קדמונים את החופר בור פחות מעשרה טפחים? הרי לדעת רב נחמן נגרם נזק לשור ויש סבירות שימות גם בבור שעומקו פחות מעשרה טפחים. תשובה: אומנם החבטה עלולה לגרום למותו אך היות והקרקע היא הגורמת לחבטה והקרקע אינה שייכת לחופר הבור, לכן הוא פטור מתשלומי הנזק, אך החשש לאיסור הטרפה מחמת החבטה עדיין קיים. המשיכו התלמידים לשאול: אם אומדן בור שיכול להרוג מנפילה מחמת חבטה הוא אפילו פחות מעשרה טפחים, מדוע אדם שנגזר עליו עונש מוות היו מפילים אותו מגובה של שתי קומות שהוא הרבה יותר מעשרה טפחים? תשובה: מפילים את הנענש עונש מוות ממקום גבוה כדי שימות מייד ולא ימות לאחר זמן ויתייסר אם יפילו אותו מגובה עשרה טפחים בלבד. המשיכו התלמידים לשאול, אם כך שיש חבטה ונזק גם בבור עמוק פחות מעשרה טפחים, מדוע חכמים קדמונים חייבו גג בית מעקה רק אם גובה הגג עשרה טפחים מהקרקע? תשובה: היות ובית שגובהו למטה מעשרה טפחים אינו מוגדר כבית, לכן אינו חייב לעשות מעקה לגגו אף שהנופל ממנו יכול למות. המשיכו התלמידים לשאול, אם כך, גם כאשר הגג גבוה עשרה טפחים מהקרקע לא נחייב מעקה, משום שחלל הבית, כלומר מהרצפה לתקרה, הוא פחות מעשרה טפחים ולא יוגדר "בית". תשובה: אומנם גגו רק עשרה טפחים מהקרקע אך גם חלל הבית עשרה טפחים כגון שחפר בקרקע והגדיל חללו. המשיכו התלמידים לשאול: אם כך, אין צורך שהגג יהיה גבוה עשרה טפחים מהקרקע, דיי שחלל הבית עשרה טפחים כדי שיוגדר בית, וגגו מעל הקרקע פחות עשרה טפחים יש לחייבו מעקה שהרי החבטה יכולה להרוג. תשובה: אכן השאלות חזקות מאוד על רב נחמן, ומתוך כך יש לומר שרב נחמן הטריף את השור שנפל לתעלה שעומקה כשישים סנטימטר בלבד משום שלמעשה נפילתו הייתה מגובה עשרה טפחים (מטר). כיצד? עומק התעלה שישה טפחים, גובה החלל שבין כריסו לקרקע ארבעה טפחים, סך הכל עשרה טפחים. שאלו התלמידים: אם כך, שחלל השור נחשב באומדן הנזק, כל אדם החופר בור שעומקו שישה טפחים ונפל לתוכו שור ומת בעל השור צריך לשלם את ערך השור. ומדוע חכמים קדמונים קבעו שעומק הבור צריך להיות עשרה טפחים? תשובה: חכמים קדמונים קבעו עשרה טפחים כשהשור נפל בשכיבה באופן שחלל כריסו מהקרקע לא בא לידי ביטוי.
עוד שאלו התלמידים את דעת האומר שחופר הבור משלם נזק בגלל הבל הבור ולא משום החבטה בקרקע, מדוע אם נפלו כלים לבור ונשברו יש דיון אם חייב לשלם את הנזק, הרי לכלים שהם דוממים ההבל לא מזיק? תשובה: הבל הבור מזיק לכלים חדשים הגורם להם לפקוע אבל לכלים ישנים לא. (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף נ, עמוד ב – דף נד, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מתני'. החופר בור ברה"ר ונפל לתוכו שור או חמור – חייב. אחד החופר בור, שיח ומערה, חריצין ונעיצין – חייב. א"כ, למה נאמר בור? מה בור שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים. היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת – פטור, ואם הוזק בו – חייב.
גמ'. אמר רב: בור שחייבה עליו תורה – להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר: חבטה, קרקע עולם הוא דמזקא ליה; ושמואל אמר: להבלו וכ"ש לחבטו, וא"ת: לחבטו אמרה תורה ולא להבלו, התורה העידה על הבור ואפילו מלא ספוגין של צמר. מאי בינייהו? איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר, לרב – אגובה לא מיחייב, לשמואל – אגובה נמי מיחייב. מ"ט דרב? דאמר קרא: ונפל, עד שיפול דרך נפילה. ולשמואל? ונפל, כל דהו משמע. תנן: א"כ, למה נאמר בור? מה בור שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית – עשרה טפחים; בשלמא לשמואל, אף כל לאתויי גובה, אלא לרב, אף כל לאתויי מאי? לאתויי חריצין ונעיצין. חריצין ונעיצין בהדיא קתני להו! תני והדר מפרש. והני כולהו דקתני למה לי? צריכא; דאי תנא בור, הוה אמינא: בור עשרה הוא דאית ביה הבלא, משום דקטין וכריכא, אבל שיח דאריך – אימא בעשרה לית ביה הבלא; ואי תנא שיח, הוה אמינא: שיח עשרה הוא דאית ביה הבלא, משום דקטין, אבל מערה דמרבעא – אימא בעשרה לית בה הבלא; ואי תני מערה, הוה אמינא: מערה בעשרה הוא דאית בה הבלא, משום דמטללא, אבל חריצין דלא מטללי – אימא בעשרה לית בהו הבלא; ואי תנא חריצין, הוה אמינא: חריצין עשרה הוא דאית בהו הבלא, משום דלית בהו רויחא מלעיל טפי מתתאי, אבל נעיצין דרויחי מלעיל טפי מתתאי – אימא בעשרה לית בהו הבלא, קמ"ל. תנן: היו פחותין מעשרה טפחים ונפל לתוכו שור או חמור ומת – פטור, ואם הוזק בו – חייב, נפל לתוכו שור או חמור ומת – פטור; מ"ט? לאו משום דלית ביה חבטה! לא, משום דלית ביה הבלא. אי הכי, אם הוזק בו – חייב, הא לית ביה הבלא! אמרי: אין הבלא למיתה, ויש הבלא לנזקין. ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי, שחטיה מריה, טרפיה רב נחמן. אמר רב נחמן: אי שקיל מריה דהאי תורא קבא דקמחא, ואזל תנא בי מדרשא אם שהתה מעת לעת – כשירה, לא אפסדיה לתורא דשוה כמה קבי. אלמא קסבר ר"נ: יש חבטה בפחות מעשרה. איתיביה רבא לרב נחמן: היו פחותין מעשרה טפחים, ונפל לתוכו שור או חמור ומת – פטור; מאי טעמא? לאו משום דלית ביה חבטה!
לא, משום דלית ביה הבלא. אי הכי, הוזק בו – חייב, הא לית ביה הבלא! אמר ליה: אין הבל למיתה, ויש הבל לנזקין. איתיביה: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות, ותני עלה: וקומה שלו הרי כאן שלש; ואי סלקא דעתך יש חבטה בפחות מי', למה לי כולי האי? ולטעמיך, נעביד עשרה! אלא כר"נ, דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה, אמר קרא: +ויקרא י"ט+ ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, אי הכי, נגבה טפי! משום דמינוול. איתיביה: +דברים כ"ב+ כי יפול הנופל ממנו, ממנו – ולא בתוכו, כיצד? היתה רה"ר גבוה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכה לתוכו – פטור, עמוקה ממנו עשרה טפחים ונפל מתוכו לתוכה – חייב; ואי ס"ד יש חבטה בפחות מי', למה לי עשרה? א"ל: שאני בית, דכל פחות מעשרה לאו בית הוא. אי הכי, השתא נמי דהוי מאבראי עשרה, דל מיניה תקרה ומעזיבה, מגואי לא הוי עשרה! א"ל: כגון דחק מגואי. אי הכי, כי לא הוי נמי מאבראי עשרה, משכחת לה דהוי מגואי עשרה, כגון דחק בה טפי! אלא, היינו טעמא דר"נ, סבר: מכריסא דתורא לארעא כמה הוי? ארבעה, אריתא דדלאי כמה הוי? שיתא, הא עשרה, אישתכח דכי קא מחבט – מעשרה הוא דקא מחבט. אלא מתני' דקתני: מה בור שהוא כדי להמית – י' טפחים, אף כל שיש בו כדי להמית – י' טפחים, בשיתא נמי סגיא! אמרי: מתני' – דאיגנדר לבור…. בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לר' יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו? אמרי: שבירתן זו היא מיתתן. ולרב דאמר: בור שחייבה עליו תורה – להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו? אמרי: בחדתי, דמיפקעי מהבלא".