אנשים ששמעו קול הד היוצא מראש ההר האומר: פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאו שם אדם. קול ההד מתקבל כעדות אמינה ומחזיקים אותו כאדם מת ואין אשתו נידונה כעגונה אלא מותרת להינשא. שאלו התלמידים: ואולי קול ההד הנשמע אינו של אדם אלא של שד שדרכם לתעתע בבני אדם, ואם כך יתכן שבעלה חי? תשובה: מדובר שראו דמות אדם צועק. המשיכו התלמידים לשאול: והלא גם לשדים יש דמות אדם? תשובה: שראו את בבואתו. המשיכו התלמידים לשאול והלא גם לשדים יש בבואה? תשובה: שראו דמות אדם בואתו ובואת בואתו (צל צלו, רש"י).
המשיכו התלמידים לשאול: ואולי גם לשדים יש בבואה של בבואה? ואם כך עדיין יש לחוש שמא הדיווח על פלוני שמת הוא של שד. תשובה: לשדים יש בבואה אבל אין להם בבואה של בבואה. ומהיכן יודעים זאת? שד ששמו 'יונתן' גילה זאת לחכם ששמו רבי חנינא. המשיכו התלמידים לשאול: ואולי קול הצעקה באה מאשתו הנוספת שיש לבעלה בלשון חכמים: "צרתה". ואם כך יש לחוש שהיא מערימה ומשקרת משום אינטרס טבעי להיות עם בעלה ללא אישה נוספת. תשובה: ההלכה מקילה לקבל עדות על מות אדם ואין חוששים שמא צרתה היא כדי לא להשאיר נשים עגונות. (היות ובתקופת ימי הביניים לא היו הפוסקים בקיאים בבבואת האדם והשדים לכן פסק השולחן ערוך כך: "שמעו קול שאומר: איש פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בחורבה, אין משיאין על פי אותו קול, דחיישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם". שולחן ערוך, אבן העזר, סימן יז, סעיף י. תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכב, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מעידין לאור הנר ולאור הלבנה, ומשיאין על פי בת קול. מעשה באחד שעמד על ראש ההר ואמר: איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת, הלכו ולא מצאו שם אדם, והשיאו את אשתו… והלכו ולא מצאו. ודלמא שד הוה! א"ר יהודה אמר רב: שראו לו דמות אדם. אינהו נמי דמו! דחזו ליה בבואה. ואינהו נמי אית להו בבואה! דחזו ליה בבואה דבבואה. ודלמא לדידהו אית להו בבואה דבבואה! אמר רבי חנינא, אמר לי יונתן שידא: בבואה אית להו, בבואה דבבואה לית להו. ודלמא צרה הואי! תנא דבי רבי ישמעאל: בשעת הסכנה, כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין".