שאל אחד החכמים את רב ששת: מה דין המכניס את איבר מינו לישבן של עצמו? (בלשון התלמוד: המערה בעצמו מהו?) האם הוא עובר בכך על איסור "משכב זכר"?
השיבו רב ששת: מצער אתה אותי שאתה שואל דבר שלא ייתכן במציאות – הרי לא ייתכן במציאות שאדם יוכל להכניס איבר מינו לפי הטבעת של עצמו.
על כך אמר רב אשי: במצב שאיבר מינו עומד וקשה אז באמת אין אפשרות טכנית להכניסו לישבן של עצמו. אך זה ייתכן כאשר איבר מינו לא עומד אלא רפוי, ולכאורה העושה כך מתחייב למעשה בפעולה אחת על שתי עבירות, משום שהוא גם הבועל וגם הנבעל לכן חייב משום שניהם. עוד הוסיף חכם זה והביע את דעתו האישית : כפי שגילוי עריות, אסור בתורה רק במקרה שהעושה אותו איבר מינו קשה ועומד, ואם הוא עושה זאת עם איבר מין רפוי הוא אינו יוצא חייב, כך הוא הדין גם במקרה שלנו. אך לדעת האומר שגם באיבר רפוי , הבא על גילוי עריות חייב, יתחייב גם במקרה שלנו (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נה, עמוד א)
נוסח התלמוד כלשונו:
"בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת: המערה בעצמו, מהו? – אמר ליה: קבסתן! אמר רב אשי: מאי תיבעי לך? – בקושי – לא משכחת לה, כי משכחת לה – במשמש מת. למאן דאמר משמש מת בעריות פטור – הכא פטור, ולמאן דאמר חייב – הכא מיחייב תרתי, מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב"