דרכם של חולי הצהבת בתקופת התלמוד לשתות שתן חמור.
שאלו חכמים: האם מותר לשתות שתן של חמור, שמרפא את מחלת הצהבת? והוסיפו הבהרה: מדוע יש מקום לשאלה דווקא בשתן של חמור? כי ברור לנו ששתן של גמלים וסוסים מותר לשתותו, משום ששתן הגמל והסוס הוא שתן צלול, ולמעשה השתן הוא המים עצמם שנשתו קודם לכן – מים שתה ומים הוציא. לעומת זאת, שתן של חמור יוצא עכור.
לכן יש צדדים להתיר ולאסור. ומה הם צדדי הספק? מצד אחד השתן הוא עכור ויש מקום להניח שעכירותו נובעת מתהליך יצורו של השתן הדומה לתהליך יצורו של החלב, כלומר מגופו של החמור עצמו וכמו שחלב האתון אסור בשתייה כך גם השתן.
מצד אחר, יש מקום להתיר שתיית שתן של חמור, כשתן גמל וסוס, ולטעון ששתן החמור אינו עובר תהליך יצור כחלב, אלא מים שתה ומים הוציא. וסיבת עכירותו משום שיש לחמור "הבל בשר" המשפיע על השתן ועושה אותו לעכור.
בתלמוד הוכרע הנושא לאיסור, אם כי נחלקו הפוסקים אם אכן מותר לשתות גם שתן חמור. (תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ז', עמוד א-ב)

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעו מינה מרב ששת: מי רגלים של חמור, מהו? ותיבעי להו דסוסים וגמלים? דסוסים וגמלים לא מיבעיא להו – דלא עכירי ולא דמו לחלב, מיא עול מיא נפוק, כי קמיבעיא להו דחמור, דעכירי ודמו לחלב, מאי, מגופיה קא מימצצי – ואסירי, או דלמא: מיא עול מיא נפוק, והאי דעכירי – הבלא דבישרא הוא? אמר להו רב ששת: תניתוה שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור מטמא לא קאמר, אלא מן הטמא – והני נמי מינא דטמא הוא. ואיכא דאמרי: דסוסים וגמלים לא קא מיבעיא להו – דלא שתו אינשי, כי קמיבעיא להו דחמור, דשתו אינשי ומעלו לירקונא, מאי? אמר להו רב ששת – תניתוה: היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור והני נמי מטמא קאתי".