
בתקופת התלמוד היה נהוג להגיש לאחר הארוחה מיני בשמים לריח טוב כגון: הדסים ושמן אפרסמון (בימינו אין אפרסמון שמשתמשים בו להפקת שמן ריחני וזיהויו אינו ידוע בוודאות). דנו החכמים איזו ברכה יש להקדים כאשר מונחים לפני הסועד שני מיני בשמים – בדי הדס ושמן אפרסמון? לדעת בית שמאי יש לברך תחילה על השמן הריחני: "ברוך נותן שמן ערב" ולאחר מכן על ריח ההדס: "בורא עצי בשמים". ואילו לדעת בית הלל יש לברך תחילה על ריח ההדס ולאחר מכן על השמן הריחני. לדעת החכם, רבן גמליאל, יש לברך תחילה על ריח השמן שמפיקים ממנו תועלת רבה; סיכה וריח, ואילו התועלת מהדס אינה אלא לריח בלבד. קבע אחד התלמידים, רבי יוחנן שמו, שלהלכה יש לברך תחילה על ריח השמן. מעשה היה שהלך אחד מהחכמים, רב פפא שמו, לבקר בביתו של חכם אחר והגישו לו שמן ריחני ובדי הדס לריח טוב. רב פפא בירך תחילה על ריח ההדס ולאחר מכן על ריח השמן. שאל אותו המארח: נקבע להלכה שיש לברך תחילה על ריח השמן? השיבו רב פפא: אחד החכמים, רבא שמו, קבע שיש לברך על ריח ההדס ולאחריו על השמן כפי שגרסו בית הלל והוא נהג כדעתו. אמרו התלמידים – רב פפא שיקר ובדה מלבו הלכה. ומדוע שיקר? משום שהתבייש על טעות הלכתית שביצע וכדי לצאת ממבוכתו בדה פסק הלכה (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מג, עמוד ב)
נוסח התלמוד כלשונו:
"תנו רבנן: הביאו לפניו שמן והדס, בית שמאי אומרים: מברך על השמן ואחר כך מברך על ההדס; ובית הלל אומרים: מברך על ההדס ואחר כך מברך על השמן. אמר רבן גמליאל: אני אכריע. שמן – זכינו לריחו וזכינו לסיכתו, הדס – לריחו זכינו, לסיכתו לא זכינו. אמר רבי יוחנן: הלכה כדברי המכריע. רב פפא איקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא, אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן. אמר ליה: לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע? – אמר ליה, הכי אמר רבא: הלכה כבית הלל. ולא היא, לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד".