אחת משלושים ותשע מלאכות האסורות לעשותן בשבת היא הוצאת חפץ מרשות יחיד לרשות רבים. במשנה נתנו דוגמא, המצויה בזמנם, למלאכה אסורה זו. כגון אדם שנמצא ברשות היחיד בביתו ובא עני שעמד מחוץ לבית, ברשות הרבים, לקבל צדקה. האדם שבבית נתן לידו של העני פת לחם לצדקה. זוהי הדוגמא שאדם עובר על איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים; הוציא פת לחם מביתו והניחו בידו של עני הנמצא ברשות הרבים. שאלו התלמידים: כלל מוסכם בידינו שכדי להתחייב על איסור הוצאה מרשות היחיד (מהבית) לרשות הרבים צריך ליטול ולהניח את הפת או חפץ כל שהוא משטח מקום של 40 ס"מ על 40 ס"מ. כך למשל אם הפת הייתה מונחת על סיכה או עמוד דק אין אדם הנוטל את הפת עובר על איסור הוצאה. כך הדין אם הניחה על סיכה או עמוד שאין שטחו תופס מקום של 40 ס"מ על 40 ס"מ. אם כך, הרי ידו של העני העומד מחוץ לבית שטחה פחות מהנדרש לעיל ומדוע קבעו חכמים קדמונים שהוא עובר על איסור הוצאה? תשובה: הדוגמה המובאת במשנה היא לשיטתו של רבי עקיבא, הסובר שאין צורך בשטח של 40 ס"מ כדי להתחייב. שאלו התלמידים: אומנם דעת רבי עקיבא שאין צורך בהנחת החפץ על שטח גדול כנדרש לעיל אך אין ראיה שאין צורך בעקירת חפץ משטח מקום הנדרש לעיל. אלא אומר חכם אחר, רב יוסף שמו, שלדעת רבי יהודה הנשיא, אין צורך בעקירה ובהנחה של חפץ על שטח גדול כדי להתחייב על איסור הוצאה. דחו התלמידים תשובה זו בטענה שאין מקור ברור שאכן רבי יהודה הנשיא אינו מצריך מקום של 40 ס"מ כדי להתחייב על הוצאה. חכם אחר, רבי זירא שמו, טוען שלדעת רבי מאיר אין צורך בהנחה על שטח גדול וגם דברים אלו נדחים בטענה שאין ראייה מספיקה שר' מאיר אינו דורש שטח גדול כדי להתחייב על הוצאה.

חכם אחר, ר' אבא שמו, טען שהדוגמה המובאת במשנה עוסקת באדם עני שעמד בחוץ עם סל ששטחו גדול ושם הניחו את פת הלחם. שאל התלמיד, ר' אבהו שמו: והלא נוסח המשנה שהניח "בידו" ולא נאמר שהניח בסל. אלא טען תלמיד זה שהדוגמא המובאת במשנה עוסקת באופן שהעני יושב וידו סמוכה לקרקע, ועל פי חוקי ההלכה, חלל אוויר הפחות מ- 30 ס"מ נחשב כאילו איננו ולא נמצא וכאלו ידו מונחת על הקרקע, לכן יש לדון מקרה זה כאילו הניח על גבי קרקע. שאלו התלמידים: והלא נוסח המשנה שהעני "עמד" משמע לא ישב. תשובה: אומנם הוא עומד אך התכופף והצמיד ידו לקרקע. אפשרות נוספת, שעמד בתוך גומא וידו הייתה מושטת על שפת הקרקע. אפשרות נוספת, שהעני היה גמד וננס בגובה 30 ס"מ בלבד כך שבעמידתו והושטת ידו אין חלל אוויר בין היד לקרקע יותר מ- 30 ס"מ ולכן נחשב כאילו מניחו על קרקע. שאל התלמיד, רבא שמו, וכי דרך מחברי המשנה להביא דוגמה נדירה ולא מצויה? אלא טען חכם זה שיד אף שאין בשטחה 40 ס"מ רבועים נחשבת היא מקום הנחה חשוב כדי להתחייב על הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ד עמוד א – דף ה ע"א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"פשט העני את ידו. אמאי חייב? והא בעינן עקירה והנחה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה, וליכא! – אמר רבה: הא מני – רבי עקיבא, דאמר לא בעינן מקום ארבעה על ארבעה. דתנן: הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע – רבי עקיבא מחייב, וחכמים פוטרים. רבי עקיבא סבר: אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, ורבנן סברי: לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. למימרא דפשיטא ליה לרבה דבקלוטה כמי שהונחה דמיא, ובתוך עשרה פליגי? והא מיבעיא בעי לה רבה! דבעי רבה: למטה מעשרה פליגי; ובהא פליגי: דרבי עקיבא סבר קלוטה כמי שהונחה דמיא, ורבנן סברי לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. אבל למעלה מעשרה דברי הכל פטור, ודכולי עלמא – לא ילפינן זורק ממושיט, או דילמא: למעלה מעשרה פליגי, ובהא פליגי: דרבי עקיבא סבר – ילפינן זורק ממושיט, ורבנן סברי – לא ילפינן זורק ממושיט. אבל למטה מעשרה – דברי הכל, חייב. מאי טעמא – אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא? – הא לא קשיא, בתר דאיבעי – הדר איפשיטא ליה, דסבר רבי עקיבא קלוטה כמי שהונחה דמיא. – ודילמא: הנחה הוא דלא בעיא, הא עקירה בעיא! – אלא אמר רב יוסף: הא מני – רבי היא.

הי רבי? אילימא הא רבי, דתניא: זרק ונח על גבי זיז כל שהוא, רבי מחייב וחכמים פוטרין. התם – כדבעינן למימר לקמן, כדאביי. דאמר אביי: הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים, וזרק ונח אנופו. דרבי סבר: אמרינן שדי נופו בתר עיקרו, ורבנן סברי: לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו. אלא הא רבי, דתניא: זרק מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע, רבי מחייב וחכמים פוטרין. ואמר רב יהודה אמר שמואל: מחייב היה רבי שתים, אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה. אלמא: לא בעי עקירה ולא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה. – הא איתמר עלה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: לא מחייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה, דאמרינן ביתא כמאן דמליא דמיא, אבל שאינו מקורה – לא. וכי תימא: הכא נמי במקורה; התינח ברשות היחיד מקורה, ברשות הרבים מקורה מי חייב? והאמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: המעביר חפץ ארבע אמות ברשות הרבים מקורה – פטור, לפי שאינו דומה לדגלי מדבר! – אלא אמר רב זירא: הא מני – אחרים היא. דתניא: אחרים אומרים: עמד במקומו וקבל – חייב, עקר ממקומו וקבל – פטור. עמד במקומו וקבל חייב הא בעינן הנחה על גבי מקום ארבעה, וליכא! אלא שמע מינה: לא בעינן מקום ארבעה. – ודילמא הנחה הוא דלא בעינן, הא עקירה בעינן! והנחה נמי, דילמא דפשיט כנפיה וקיבלה; דאיכא נמי הנחה! – אמר רבי אבא: מתניתין כגון (שקבל בטרסקל) +הגהות הב"ח: שעקרה מטרסקל+, והניח על גבי טרסקל, דאיכא נמי הנחה. – והא ידו קתני! – תני: טרסקל שבידו. – התינח טרסקל ברשות היחיד, אלא טרסקל שברשות הרבים רשות היחיד הוא! לימא דלא כרבי יוסי ברבי יהודה. דתניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל, זרק ונח על גביו – חייב. דאי כרבי יוסי ברבי יהודה, פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני, אמאי חייב? מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק! – אפילו תימא רבי יוסי ברבי יהודה, התם – למעלה מעשרה, הכא למטה מעשרה.
קשיא ליה לרבי אבהו: מי קתני טרסקל שבידו? והא ידו קתני! אלא אמר רבי אבהו: כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלה. – והא עומד קתני! – בשוחה. ואיבעית אימא: בגומא. ואיבעית אימא: בננס. אמר רבא: איכפל תנא לאשמעינן כל הני? אלא אמר רבא: ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה".