מתוך דאגה לעניים התורה ציוותה על בעל שדה, ששכח חבילת שיבולים (עומר) בשדהו, שישאירם ליתומים ואלמנות ולא ישוב לקחתם, כך כתוב: "וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶהלֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים, כד; 19). פעמים שחכמי התלמוד מפרשים את הכתוב באופן דווקני. כך לומדים מהמילה "בשדה" שחבילת השבלים צריכה להיות מונחת על השדה ממש. אך אם אינה מונחת על השדה ושכחה אין היתומים והאלמנות זכאים לקחתה כדין שכחה. לכן שאל חכם אחד, ר' ירמיה שמו, מה הדין אם אינה מונחת על אדמת השדה ממש כגון שהרוח פיזרתם ובשעת היותם באוויר שכחם או חבילת עומרים מונחת על חבילה אחרת על אבן או על עמוד ושכחם? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד אין העומר נשכח כשהיה מונח על השדה. מצד אחר ניתן לומר שאוויר השדה נחשב כשדה. (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מה, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעי ר' ירמיה: צפו עומרין לתוך שדהו, מהו? אויר שדה כשדה דמי, או לאו כשדה דמי?".