לדעת אחד החכמים, רבא שמו, החוק הדתי אינו דורש לשם קיום המצווה להיות מודע לכך שהוא עוסק במצווה, דיי לו שמבחינה טכנית מבצע את המצווה. לכן הלוקח שופר ביום ראש השנה והחל לתקוע בשופר לצורך השמעת שיר ולא למטרת קיום מצוות תקיעת שופר נחשב עבורו שקיים את מצוות תקיעת שופר, ובלשון חכמים: "מצוות אין צריכות כוונה". שואלים התלמידים: אם כך, שאין צורך להיות מודע לקיום המצווה, מדוע נקבע שאדם המהלך ליד בית כנסת בראש השנה ולפתע שמע קול שופר צריך לכוון לבו ולהיות מודע לכך שמקיים הוא מצוות תקיעת שופר? תשובה: הדרישה שצריך לכוון לבו כוונתה שהשומע מזהה שזה קול שופר ולא קול של משהו אחר, אך אם הוא חשב ששמע קול וצליל של דבר אחר כגון קול של חמור אף שלמעשה היה זה קול שופר לא יצא ידי המצווה. המשיכו התלמידים לשאול: אם כך, שאין צורך להיות מודע לקיום המצווה, מדוע נקבע שהתוקע בשופר צריך לכוון לבו? הרי התוקע עצמו יודע שהוא תוקע בשופר ואף על-פי כן דרשו ממנו לכוון לבו ולהיות מודע שמקיים הוא מצווה. תשובה: אומנם אין צריך בכוונת התוקע להיות מודע שתוקע לשם מצווה אך יש צורך שיתכוון לתקוע בשופר את אופן הקולות ואורך התרועות הנדרשים בהלכה (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כח, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"קסבר רבא: מצות אין צריכות כוונה. איתיביה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא. מאי לאו – כוון לבו לצאת? לא, לקרות. – לקרות? הא קא קרי! – בקורא להגיה. תא שמע: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא. מאי לאו: אם כוון לבו – לצאת! – לא, לשמוע. – לשמוע? והא שמע! – סבור: חמור בעלמא הוא. איתיביה: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע – לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע – כסבור חמור בעלמא הוא, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה – לאו בתוקע לשיר? – דלמא דקא מנבח נבוחי".