על-פי חוקי התורה יש לבקר בבית המקדש (עלייה לרגל) שלוש פעמים בשנה, כי כך כתוב: "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת" (דברים, טז; 16). חכמים קדמונים (תנאים) פטרו ממצווה זו נשים עבדים וקטנים. ואף שקטן מתחת לגיל המצוות, גיל שלוש עשרה, פטור מלבקר בבית המקדש חכמים חייבו את הוריהם לחנכם למצווה זו, ולדאוג להביאם לבית המקדש. ומאיזה גיל חייב הקטן לבקר בבית המקדש? תשובה: לדעת בית שמאי מגיל שיכול לרכב על כתפי אביו מתחום ירושלים עד לבית המקדש. לדעת בית הלל, מגיל שיכול לאחוז ביד אביו מתחום ירושלים עד לבית המקדש. שאל אחד התלמידים, רבי זירא שמו, מדוע נקטו חכמים קדמונים את המרחק מתחום ירושלים לבית המקדש והלא צריך להביא את הקטן מהבית עד לתחום ירושלים. אם כך, מי חייב להביאו עד תחום ירושלים? תשובה: אמו! אף שאישה היא ופטורה לבקר בבית המקדש, חייבת לבוא לפחות לירושלים משום החוק "ושמחת אתה וביתך" משמע, האישה צריכה ללוות את הבעל לירושלים, וכדי לעשות זאת היא חייבת להביא את התינוק יחד איתה. ובהגיעם לתחום ירושלים וקיימו את מצוות החג, נחלקו בית שמאי ובית הלל, מהו גילו של הקטן החייב גם לבקר בבית המקדש עצמו.
טען אחד החכמים, רבי יהודה הנשיא, כלפי דעת בית שמאי הסוברים שהגדרת קטן הוא מזמן שיכול לרכב על כתפי אביו, חנה לא ליוותה את בעלה אלקנה כדי לבקר את בית האלוהים בטענה, שבנה שמואל קטן הוא וזקוק לינוק חלב, כי כך כתוב: "וְחַנָּה לֹא עָלָתָה כִּי אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִאֹתִיו" (שמואל א, א; 22). והלא, שמואל, יכל לרכב על כתפי אביו?! משמע, גיל הקטן כדעת בית הלל: שיכול לאחוז ביד אביו. תשובה: חנה הייתה אמא דאגנית וחששה ששמואל התינוק יחלה בדרך לכן לא עלתה עמו לבית האלוהים אף שיכל לרכב על כתפי אביו.
שאלו התלמידים: קטן, שהוא עיוור זמנית ועתיד לראות, ההורים חייבים לחנכו למצוות ביקור בבית המקדש? תשובה: היות ואיש גדול שהוא עיוור זמנית ועתיד לראות פטור לבקר בבית המקדש מחוקי התורה (למרות שמתקנת חכמים צריך לבקר בבית המקדש) גם קטן פטור לבקר בבית המקדש. (תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ה, עמוד ב – דף ו, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"איזהו קטן – כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי. ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית…
אי זהו קטן, כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו. מתקיף לה רבי זירא: עד הכא מאן אתייה? אמר ליה אביי: עד הכא, דמיחייבא אימיה בשמחה – אייתיתיה אימיה. מכאן ואילך, אם יכול לעלות ולאחוז בידו של אביו מירושלים להר הבית – חייב, ואי לא – פטור. השיב רבי תחת בית הלל: לדברי בית שמאי +שמואל א' א'+ וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו, והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה! – אמר ליה אבוה: ולטעמיך, תיקשי לך חנה גופה, מי לא מיחייבא בשמחה? אלא, חנה מפנקותא יתירתא חזייא ביה בשמואל, וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא. בעי רבי שמעון: קטן חיגר לדברי בית שמאי וסומא לדברי שניהם, מהו? – היכי דמי! אילימא בחיגר שאינו יכול להתפשט, וסומא שאינו יכול להתפתח, השתא גדול פטור, קטן מיבעיא? לא צריכא, בחיגר שיכול להתפשט, וסומא שיכול להתפתח, מאי? – אמר אביי: כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא – קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא – מדרבנן קטן נמי פטור".