קבעו חכמים קדמונים (תנאים) שהנושא אישה ונמצאו בה מומים שלא היה אמור לדעת עליהם כגון מום בחלק גופה המוצנע או מסיבה כל שהיא לא הייתה לו אפשרות לדעת, ולאחר הנישואים מצא בה מום מותר לו לגרשה ללא זכויותיה המוענקות לה מכוח חוזה הכתובה. רשימת המומים שיש לאישה מפורטת ברשימת המומים שיש לכוהן שבגינם אינו יכול לעבוד בבית המקדש (הרשימה נמצאת במסכת בכורות, משנה, פרק ו', ופרק ז').
אלא שלאישה יש מומים נוספים המפקיעים את זכויותיה; זיעה, שומא וריח בפה. שאלו התלמידים: הרי גם כוהן שיש לו זיעה או ריח הפה פוסלו לעבוד בבית המקדש? תשובה: זיעה קבועה פוסלת את הכוהן אבל לא זיעה זמנית, ואילו לגבי אישה אפילו זיעה זמנית מפקיעה את זכויותיה. חכם אחר, רב אשי שמו, הסביר כך – כוהן יכול באופן זמני להעביר את זיעתו וריח מפיו לצורך עבודתו במקדש כגון; שיתקלח, יצחצח שיניים ויתבשם. אך אישה שנמצאת עם בעלה באופן תמידי אינה יכולה להסיר את זיעתה וריח פיה לתמיד לכן מתגרשת ללא זכויות כתובה.
מבררים התלמידים (אמוראים) את הבחנת המום "שומא" המפקיע את זכויות האישה אך אינו פוסל את הכוהן מעבודתו במקדש. אם לשומא יש שיער פוסלת אף כוהן. שומא גדולה – אמדו חכמים כקוטרו של מטבע – אף ללא שיער פוסלת אף בכוהן. שומא קטנה ללא שיער אינה מפקיעה זכויותיה של אישה אם כך מהי השומא המפקיעה זכויותיה של אישה ואינה פוסלת כוהן לשרת בבית המקדש? תשובה: התלמיד, רבי יוסי ברבי חנינא שמו, כגון שומא קטנה ללא שיער במצח שזו שומא בולטת הגורמת לכיעור האישה. שאלו התלמידים: אם השומא במצח מן הסתם הבעל ראה זאת לפני הנישואים ובכל זאת התחתן עמה משמע, הוא הסכים להינשא לה למרות מום זה. תלמיד אחר, רב פפא שמו, השיב כך: כגון שיש לה שומא קטנה ללא שיער הנמצאת בקצה שיער ראשה הסמוך למצח – פעמים כיסוי ראשה מכסה את השומא ופעמים היא מתגלה – באופן זה מתגרשת ללא זכויות הכתובה.
עוד הוסיפו התלמידים מומים המפקיעים זכויות האישה: ננשכה על–ידי כלב וגרם לה צלקת, קולה עבה ואינו ערב לאוזן. עוד הוסיפו מום בלשון הזו: "בין דדי אשה טפח" אחד התלמידים, רב אחר בנו של רבא שמו, הבין שרווח בין שד לשד כטפח (בערך עשרה סנטימטר) הוא נוי לאישה. הסביר לו תלמיד אחר, רב אשי שמו, רווח זה הוא גנאי לה ולכן נחשב כמום שמותר לגרשה ללא זכויות. שאלו התלמידים: כמה רווח צריך להיות בין שד לשד כדי שיחשב נאה לאישה? תשובה: רווח של שלוש אצבעות (שישה סנטימטר בערך). עוד הוסיפו שאישה ששדיה גדולים יותר משל אחרות נחשב כמום המתיר לגרשה ללא זכויות. שאלו התלמידים: ומה מידת גודלו? תשובה: טפח (עשרה סנטימטר לערך). שאלו התלמידים: וכי קיים במציאות גודל שדיים כאלו? תשובה: כן, ומעשה היה בערבייה שהפשילה את שדיה לאחוריה והניקה את בנה. (תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף עה, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"כל מומין שפוסלין וכו'. תנא, הוסיפו עליהן: זיעה, ושומא, וריח הפה. והני בכהני לא פסלי? והתנן: הזקן, והחולה, והמזוהם, ותנן: מומין אלו, בין קבועין בין עוברין – פסולין באדם! א"ר יוסי בר' חנינא, לא קשיא: כאן בזיעה עוברת, כאן בזיעה שאינה עוברת. רב אשי אמר: זיעה אמזוהם קא רמית? התם גבי כהנים אפשר לעברה בקיוהא דחמרא, ומריח הפה נמי – אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד עבודה, אבל גבי אשה לא אפשר. האי שומא היכי דמיא? אי דאית בה שער, הכא והכא פסלה! אי דלא אית בה שער, אי שומא גדולה היא, הכא והכא פסלה! אי שומא קטנה היא, הכא והכא לא פסלה! דתניא: שומא שיש בה שער – ה"ז מום, אין בה שער, גדולה – ה"ז מום, קטנה – אין זה מום, ואיזוהי גדולה? פירש רשב"ג, עד כאיסר האיטלקי! א"ר יוסי בר' חנינא: בעומדת על פדחתה. פדחתה, ראה וניפייס הוא! א"ר פפא: בעומדת לה תחת כפה של ראשה, וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא. א"ר חסדא: הא מילתא מגברא רבה שמיע לי, ומנו? ר' שילא: נשכה כלב ונעשה מקומו צלקת – הרי זה מום. א"ר חסדא: קול עבה באשה – ה"ז מום, שנאמר: (שיר השירים ב') כי קולך ערב ומראך נאוה. תני ר' נתן ביראה: בין דדי אשה טפח. סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימר: טפח למעליותא, א"ל רב אשי: גבי מומין תניא. וכמה? אמר אביי: שלש אצבעות. תניא, ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין משל חברותיה – ה"ז מום. וכמה? א"ר מיישא בר בריה דרבי יהושע בן לוי משמיה דר' יהושע בן לוי: טפח. ומי איכא כי האי גוונא? אין, דאמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי ערביא אחת, שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה. (תהלים פ"ז) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון – א"ר מיישא בר בריה דר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה. אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא: וחד מינן כי סליק להתם – עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא, לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן, כי סליק להתם, קרי לן בבלאי טפשאי".