חכמים קבעו להלכה שיום הכיפורים אסור באכילה, בשתייה, ברחיצה, בסיכה, בנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה [קיום יחסי מין] (יומא עג ע"ב). איסורים אלה אף שאינם מפורשים במקרא למדו אותם חכמים מהציווי הכללי הכתוב בתורה: "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" (ויקרא, טז; 31). התלמידים מנסים לברר מניין לחכמים שהדברים האסורים לעיל מוגדרים כעינוי. כך למשל מבררים מקור מהמקרא לְפורש מקיום יחסי מין עם אשתו, שביטאו הכתוב בלשון עינוי, ובלשונם: "תשמיש המיטה המוגדר עינוי מניין"? תשובה: כשברח יעקב יחד עם רחל ולאה, בנותיו של לבן, הזהיר לבן את יעקב כך: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי" (בראשית, לא; 50). ומה כוונת לבן באומרו ליעקב: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי"? אם תפרוש מלקיים איתן יחסי מין! שאלו התלמידים: ואולי כוונת לבן באומרו "אִם תְּעַנֶּה" שיעקב לא ישא נשים נוספות על רחל ולאה (כי עינוי הוא לאישה שבעלה נושא אישה נוספת עליה) כפי שמפרט הכתוב בהמשך: "אִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי". דחו התלמידים פרשנות זו בטענה שכתוב: " וְאִם תִּקַּח" בתוספת וָי"ו החיבור, משמע זוהי בקשה נוספת של לבן ולא פירוש לבקשתו הראשונה. ממשיכים התלמידים לטעון ולומר: אפשר לפרש את שתי בקשות לבן מיעקב שלא לשאת נשים נוספות על בנותיו כך: אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי – שלא יתייחס לשפחות, זילפה ובלהה, במעמד שווה לרחל ולאה (שזה עינוי להן), וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי – שלא ישא נשים נוספות על רחל ולאה. גם טענה זו דחו התלמידים: דרך בני האדם, כך טענו, להזהיר על החמור ואחר כך על הקל; לבן היה צריך להזהיר שיעקב לא ישא נשים נוספות (עינוי חמור) ואחר כך להזהיר על עינוי קל (להשוות מעמדן של רחל ולאה לשפחות). חכם אחר, רב פפא שמו, טען שעצם קיום יחסי המין הם עינוי, ואם כך, אולי הציווי "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם" יתפרש שמותר לקיים יחסי מין ביום כיפור. ומניין לחכם זה שקיום יחסי מין מוגדר במקרא עינוי? מהפסוק המתאר את שעשה חמור בן שכם לדינה בת יעקב: "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית, לד; 2) משמע, המשגל עצמו גרם לעינויה של דינה.
השיבו חכם אחר, אביי שמו, העינוי שעינה שכם בן חמור את דינה הוא לא מעצם המשכב, שבזה הייתה לה הנאה, אלא דינה הייתה מתאווה לשכם בן חמור והוא היה מונע ממנה את תאוותה וזהו עינויה (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף עז, עמודים א – ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"תשמיש המטה דאיקרי ענוי מנא לן? דכתיב (בראשית לא) אם תענה את בנתי ואם תקח נשים, אם תענה – מתשמיש, ואם תקח – מצרות. ואימא: אידי ואידי מצרות! – מי כתיב אם תקח? ואם תקח כתיב. – ואימא: אידי ואידי מצרות, חד – לצרות דידיה וחד לצרות דאתיין ליה מעלמא! – דומיא דאם תקח, מי כתיב אם תקח ואם תענה אם תענה ואם תקח כתיב. אמר ליה רב פפא לאביי: הא תשמיש גופה איקרי ענוי, דכתיב (בראשית לד) וישכב אתה ויענה! – אמר ליה: התם שעינה מביאות אחרות".