אחד החכמים, רב הונא בר תורתא שמו, העיד את אשר ראה – פעם אחת הלך למקום שמרביעים חיות זה בזו, ושם ראה נחש מתלפף על צב וכרוך בו, כלומר מזדווג עמו. לימים נולד מהם נחש מסוכן המכיש אדם וממיתו, ושמו "ערוד". וכשסיפר את אשר ראה לפני ר' שמעון החסיד, הלה הגיב כך: כשם שאנשים מנסים לעשות שינויים בטבע – המרביעים חיות אף שאינן מאותו המין ויוצרים חיות כלאים חדשות, כך אלוהים, מידה כנגד מידה, יצר חיה חדשה (נחש מסוכן) מהנחש והצב. שאלו התלמידים: כיצד יתכן שצב ונחש שהזדווגו נוצרה הפרייה בניהם? הרי קבעו חכמים שנדרשים שני תנאים כדי ששתי חיות מסוגים שונים יפרו זה את זו. תנאי ראשון שאופן זיווגן דומה כגון שהנקבה מאחור והזכר לפנים, או פנים מול פנים כדרך הזדווגות האדם. ותנאי שני שזמן משך הריונם יהיה זהה. והצב והנחש הם שני מיני חיות שלא מתקיימים בהם שני תנאים אלו. תשובה: זה היה נס שעשה אלוהים לברוא נחש מסוכן כדי להעניש את עוברי העבירה. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכז, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם, וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקב"ה הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי; והאמר מר: כל שתשמישן ועיבורן שוה – יולדין ומגדלין זה מזה, וכל שאין תשמישן ועיבורן שוה – אין יולדין ומגדלין זה מזה! אמר רב: נס בתוך נס; האי פורענותא הוא! מאי נס בתוך נס – לפורענות".