חכמים קדמונים (תנאים) קבעו את המקרים בהם מותר להציל אדם מסכנה אף בהריגתו של המאיים והרודף. כך, למשל, קבעו שמותר להרוג אדם הרודף להרוג את חברו וכן להרוג אדם הבא לאנוס בחורה בתולה נשואה. ככלל, קבעו שמותר להרוג כל אדם הבא לאנוס בחורה בתולה שאם היה מקיים איתה יחסי מין בהסכמה היו שניהם עוברים על איסור גילוי עריות; אונס אשת איש, זכר, אחותו…ובלבד שתהיה בתולה. אך אם היא אינה בתולה, אסור להרוג את האונס כדי להצילה. ומניין דרשו (דרש משמעו: אינו כפשוטו) מהמקרא קביעה זו? מהפסוק העוסק בפרשת אונס נערה: "וְלַנַּעֲרָ לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת" (דברים, כב; 26). מתוך שנכתב "ולַנַּעֲר" חסר אות "הא" בלשון זכר דרשו שמותר להרוג את הבא לאנוס את הזכר. ומתוך שקוראים את המילה בלשון נקבה "נַּעֲרָה" (אף שכתוב נער) דרשו שמותר להרוג את הבא לאנוס אשת איש שהיא נערה בתולה. מהמילה "חֵטְא" דרשו: כל הבא לאנוס אישה שעונש על קיום יחסי מין בניהם הוא בידי שמיים (אלוהים יכרות נפשו בעולם הבא). ומהמילה "מָוֶת" דרשו שמותר להרוג את הבא לאנוס אישה שעונש על קיום יחסי מין בניהם הוא גזר דין מוות. שאלו התלמידים: אם כך, שהבא לאנוס את אחותו מותר להורגו כדי למנוע את זממו, מדוע מחייבים את האונס לשלם קנס כספי, הרי כלל קבוע בהלכה שהחייב בעונש מוות פטור מתשלום כספי. תשובה: ההיתר להרוג את האונס הוא רק עד שהחדיר מקצת איבר מינו לאיבר מינה, ובלשון חכמים: "העראה", מכאן ואילך אסור להרוג את האונס משום שאינה נחשבת בתולה אלא בעולה, אף שעדיין בתוליה קיימים. לעומת זאת, חיוב כספי של האונס הוא רק לאחר שהחדיר את איבר מינו וקרע בתוליה, בלשון חכמים: "גמר ביאה". והיות ובזמן חיוב תשלומי הכסף פטור הוא מעונש מוות, לכן חייבו את אונס אחותו בתשלומי קנס. המשיכו התלמידים לשאול: תשובה דלעיל תואמת את דעת החכמים המגדירים "העראה" – חיכוך מקצת איבר המין הזכרי באיבר המין הנקבי ובלשונם: "נשיקה". אך לדעת חכמים אחרים הגדרת העראה היא חדירת כיפת איבר המין ובלשונם: "הכנסת עטרה", וככזה הרי בתוליה כבר נקרעים וחיוב המוות והטלת עונש כספי באים בו זמנית. על כך השיב החכם, רב חסדא שמו, שחיוב כספי לאונס אחותו יתכן כאשר היא נבעלה לפני כן אנאלית ועדיין היא בבתוליה. וההלכה קובעת שהבא לאנוס אחות שכבר נבעלה אנאלית אסור להורגו כדי להצילה מאונס, אך על חיוב תשלום הקנס מתחייב (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף עג עמוד א – דף עג עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"תנו רבנן: אחד הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר נערה המאורסה, ואחר חייבי מיתות בית דין, ואחר חייבי כריתות – מצילין אותן בנפשו. אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט – אין מצילין אותן בנפשו. נעבדה בה עבירה – אין מצילין אותה בנפשו. יש לה מושיע – אין מצילין אותה בנפשו. רבי יהודה אומר: אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה. מנא הני מילי? אמר קרא (דברים כ"ב) ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות נער – זה זכור, נערה – זו נערה המאורסה, חטא – אלו חייבי כריתות, מות – אלו חייבי מיתות בית דין… חטא אלו חייבי כריתות. ורמינהו: ואלו נערות שיש להן קנס: הבא על אחותו! – אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא: משעת העראה דפגמה – איפטר לה מקטלא, ממונא לא משלם עד גמר ביאה. – הניחא למאן דאמר העראה זו נשיקה, אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה – מאי איכא למימר? אלא אמר רב חסדא: כגון שבא עליה שלא כדרכה, וחזר ובא עליה כדרכה. רבא אמר: במניחתו שלא יהרגנה, ורבי יהודה היא".