קבעו חכמים קדמונים שהבנים חייבים ללמוד תורה והאבות חייבים ללמדם אך הבנות אינם חייבות ללמוד תורה ואבותם אינם חייבים ללמדם. מבררים התלמידים את מקור הדין מטקסט התורה, מתוך שנאמר: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" משמע, את הבנים מלמדים ולא את הבנות. (דברים, יא; 19). ומניין שבנות אינן חייבות ללמוד לבד בעצמן? מתוך שנכתב "וְלִמַּדְתֶּם", בכתיב חסר, אפשר לקרוא מילה זו כך" "וּלְמַדְתֶּם". מכאן שהמלמד והלומד דין אחד להם; כשם שהאב המלמד אינו חייב ללמד את הבת כך גם הבת אינה חייבת ללמד עצמה.
עוד קבעו חכמים, אב ובנו הרוצים ללמוד תורה ומבחינה כלכלית רק אחד מהם יכול ללמוד, האב ילמד והבן יפרנס. אלא אם כן אחד מהם חריף ולמדן יותר מהשני הרי שהלמדן ילך ללמוד. ומעשה היה ברב אחא ששלח את בנו ללמוד בבית המדרש שעמד בראשו החכם אביי. כשהבחין רב אחא שבנו אינו עילוי בתורה וכישוריו של האבא גדולים יותר החליט שבנו יישאר בבית לפרנס והוא ילך לבית המדרש. ראש הישיבה, אביי, כשנודע לו על בואו של רב אחא החליט לנצל את צדיקותו וחסידותו של רב אחא כדי להשמיד את השד הנורא המזיק לתלמידי חכמים הנכנסים בזוגות לבית המדרש. אמר לכולם שלא יספקו אירוח לינה לרב אחא כדי שיאלץ לישון בבית המדרש, כך יפגוש בשד ויהרוג אותו. ישן רב אחא בבית המדרש והשד הופיע בדמות תנין עם שבעה ראשים. רב אחא התפלל, כרע והשתחווה למות השד. כל כריעה שרב אחא כרע ראש אחד נכרת מראשו של השד בעל שבעה ראשים, עד שהרגו לגמרי. למחרת כשפגש רב אחא את ראש הישיבה אביי אמר לו: אם לא היה מתרחש נס השד היה הורג אותי (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כט, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ללמדו תורה. מנלן? דכתיב: (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם. והיכא דלא אגמריה אבוה – מיחייב איהו למיגמר נפשיה, דכתיב: ולמדתם. איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד – מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד – אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבה למילף נפשה? דכתיב: ולימדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו – מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו – אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה? דאמר קרא: ולמדתם אותם את בניכם – ולא בנותיכם. ת"ר: הוא ללמוד ובנו ללמוד – הוא קודם לבנו; ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו – בנו קודמו. כי הא דרב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שדריה אבוה לקמיה דאביי, כי אתא חזייה דלא הוה מיחדדין שמעתיה, א"ל: אנא עדיפא מינך, תוב את דאיזיל אנא. שמע אביי דקא הוה אתי, הוה ההוא מזיק בי רבנן דאביי, דכי הוו עיילי בתרין אפי' ביממא הוו מיתזקי, אמר להו: לא ליתיב ליה אינש אושפיזא, אפשר דמתרחיש ניסא. על, בת בההוא בי רבנן, אידמי ליה כתנינא דשבעה רישוותיה, כל כריעה דכרע נתר חד רישיה. אמר להו למחר: אי לא איתרחיש ניסא, סכינתין".