אף שבמקרא אין התייחסות לעולם הבא ולתחיית המתים, חכמים דרשו את הכתובים כדי לחזק את האמונה שיש תחיית המתים ואינה המצאת חכמים אלא מקרא כתוב הוא עד שמצאו לנכון לקבוע מסמרות באמונת תחיית המתים שמקורה מן התורה באומרם:
"ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צ ע"א).
הרבה דרשות נתנו חכמים כדי להסיק שיש מקור לתחיית המתים מן התורה וזו אחת מהם; בספר משלי נכתב: "שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם" (משלי, ל; 16). דרש אחד החכמים, רבי טבי שמו, כך: מדוע הסמיך הכתוב את השאול – מוות וקבורה, לרחם– קיום יחסי מין ולידה? ללמדך בקל וחומר את תחיית המתים – ומה רחם שדרך הנכנסים אליו בחשאי בזמן קיום יחסי מין, יוצא התינוק בקולי קולות בזמן הלידה. מוות וקבורה שדרך הקוברים לקבור בקולי קולות על אחת כמה וכמה שיצאו המתים ממנו בקולי קולות. מלימוד זה יש תשובה ניצחת לטוענים שאין תחיית המתים מן התורה. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צב, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב (משלי ל') שאול ועצר רחם ארץ לא שבעה מים, וכי מה ענין שאול אצל רחם? אלא לומר לך: מה רחם מכניס ומוציא – אף שאול מכניס ומוציא. והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסין בו בחשאי – מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולות – אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות? מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה".