חכמים קבעו שהמקיים יחסי מין עם תינוקת עד גיל שלוש אין היחסים מוגדרים "ביאה". המשמעות המשפטית (ההלכתית) לכך היא, שאם התבצע גילוי עריות עם תינוקת (כגון אב שקיים יחסי מין עם בתו מתחת לגיל שלוש) – אין זה נידון כגילו עריות במשפחה והאב פטור מעונש. חכמים נימקו קביעה זאת כך: מעשה זה – בעילת תינוקת מתחת לגיל שלוש – נחשב "כנותן אצבע בעין" כלומר, היא תישאר עדיין בתולה ולכן בעילה זו חסרת משמעות. "התפלפלו" התלמידים ודנו כיצד תינוקת זו נשארת בתולה לאחר שנבעלה, והעלו שתי אפשרויות: האם בגלל שתינוקת שנבעלה – בתוליה נקרעים וחוזרים ומתאחים, או שמא הסיבה לכך – משום שבתוליה אינם נקרעים כלל? ומה זה משנה אם מטעם זה או מסיבה זו (בלשון חכמים "למאי נפקא מינה")? תשובה: לנימוקים אלה יש השלכה הלכתית. האם תינוקת זו תיחשב ל"זונה" ותהיה אסורה להינשא לכוהן? אדם קיים יחסי מין עם תינוקת מתחת לגיל שלוש וירד לה דם מחמת הבעילה, ולאחר שבגרה למעלה מגיל שלוש שוב בא עליה כוהן ולא ירד דם מהתינוקת עקב הבעילה. אם נסבור כטעם הראשון, שבתוליה נקרעים ומתאחים, ייתכן שהסיבה לכך שבפעם השנייה שבא עליה כוהן לא יצא לה דם היא משום שבתוליה עדיין לא הספיקו להתאחות. אך אם נסבור כסיבה השנייה, שבתוליה אינם נקרעים כלל? אם כך, יש חשש שנבעלה לאדם נוסף לאחר גיל שלוש, וזאת הסיבה שלא נמצא דם לאחר שבעלה הכוהן, שכבר נקרעו בתוליה בזיווגה שלאחר גיל שלוש . ואם כך, הרי שהתינוקת נחשבת "זונה" שאסורה לכוהן. אחד החכמים דחה נפקותא זו (השלכה משפטית כדוגמה המוזכרת) ולדעתו, לפי שני הטעמים המוזכרים יש לחוש שהיא נבעלה לאדם נוסף ולכן נחשבת "זונה" שאסורה לכוהן. לדעתו יש נפקותא אחרת, וזה במקרה שאדם קיים יחסי מין עם תינוקת מתחת לגיל שלוש ויצא דם מחמת הזיווג. אם נסבור שמתחת לגיל שלוש בתוליה לא נקרעים, אזי הדם שיצא הוא דם הנידה (מחזור הווסת) ותהיה טמאה, אך אם נסבור שבתוליה נקרעים ומתאחים, הרי שאינה טמאת נידה והדם שיצא הוא דם בתולים (התלמוד הכריע שתינוקת מתחת לגיל שלוש בתוליה נקרעים וחוזרים ומתאחים. תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף מה, עמוד א ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה … בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין על ידה והיא פטורה פחות מכן כנותן אצבע בעין…איבעיא להו: הני בתולין מיזל אזלי ואתו, או דלמא אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג'? למאי נפקא מינה – כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם, ובעל לאחר שלש ולא מצא דם. אי אמרת מיזל אזלי ואתו – שהות הוא דלא הויא להו, אלא אי אמרת אתצודי הוא דלא מתצדי עד לאחר ג', הא – אחר בא עליה, מאי? מתקיף לה רב חייא בריה דרב איקא: ומאן לימא לן דמכה שבתוך ג' אינה חוזרת לאלתר? שמא חוזרת לאלתר, והא אחר בא עליה! אלא נפקא מינה: כגון שבעל בתוך ג' ומצא דם, ובעל לאחר ג' ומצא דם. אי אמרת מיזל אזלי ואתו – האי דם בתולין הוא, אלא אי אמרת אתצודי הוא דלא מתצדי אלא עד לאחר ג' – האי דם נדה הוא, מאי? אמר רב חסדא: ת"ש פחות מכאן – כנותן אצבע בעין, למה לי למתני כנותן אצבע בעין? לתני פחות מכאן – ולא כלום, מאי לאו – הא קמ"ל: מה עין – מדמעת וחוזרת ומדמעת, אף בתולין – מיזל אזלי ואתי".