שוב מתעמרים מחברי ספר התורה בקורא. בפרשת קרח, הפרשה הקודמת לפרשתנו, קפצו אחורה לזמן הקמת המשכן (כמו שכבר כתבנו שם), היא תחילת השנה השניה מִצאתם ממצרים. והנה בפרשה זו דילגו לשנת הארבעים לצאתם ממצרים ולא סיפרו לנו מאומה על מה שקרה לעמנו במשך 38 השנים שבתווך. כי כך כתוב במדבר כ' כב: "ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר וכו' וימת אהרן שם בראש ההר". והרי אהרן מת בחדש אב בשנת הארבעים כמו שכתוב במדבר לג לח: "וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש". אם כן כל הכתוב בתורה בספרים שמות, ויקרא ובמדבר הוא על השנה וחצי הראשונות שהיו במדבר ועל השנה האחרונה, היא שנת הארבעים. שנתיים וחצי בלבד מתוך כל ארבעים השנה ידועות לנו. מה קרה בכל השנים החסרות ומדוע הוסתרו הדברים מאיתנו, זאת לא נדע.

בפרשה זו נעסוק בנחש הנחושת שעשה משה כי תמיהות רבתי יש לנו בעניין. הגע בנפשך: משה עשה פסל נחש מנחושת והעמידו בראש עץ גבוה וכל מי שהכישו נחש או נשכו כלב או חמור (כמש"כ רש"י) היה הולך ומסתכל על דמות נחש ומתרפא – והרי זה בדיוק מדרכי עובדי האלילים. הרי אפילו כאשר יודעים שאלוהים הוא הוא המרפא ולא הפסל יש כאן איסור של עבודת כוכבים שהוא ביהרג ובל יעבור. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ע"ז פרק ב' הלכה א': "עיקר הציווי בעבודת כוכבים שלא לעבוד אחד מכל הברואים לא מלאך ולא גלגל וכו' ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלהים וכו' ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים". והנחש ודאי "אחד מן הברואים" הוא כדברי הרמב"ם, ואסור באיסור חמור לעבוד לדמותו.

אלא מה שיש לומר כאן הוא שכבר אמרנו במקומות רבים. התורה היא הקובעת באופן שרירותי מה בין עבודה זרה לעבודת האלוהים, וכמו שכתבנו בפרשת קרח שבין "לא תרצח" ל"כן תרצח" מפריד רק כחוט השערה, כך בענין עבודה זרה: כחוט השערה בין עובד האלהים לעובד האלילים. אם יעשה אדם נחש נחושת מדעתו הרי הוא עובד אלילים בזוי ומשוקץ. אבל אם אותו אדם יעשה את אותו הנחש בדיוק אבל על פי הכתוב, הרי הוא שומר מצוות מבורך ושכרו רפואה מפגעי נשיכות למיניהן.

צא ולמד מה שכתב הרמב"ן על פרשת נחש הנחושת: "והנראה בעיני בסוד הדבר הזה כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק ותרפא החולי במחליא וכו' וידוע בדרכי הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות, אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו וכו' כי נשוך הכלב השוטה, אחרי שנשתטה בחליו אם יקובל השתן שלו בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי כלבים קטנים, ואם תעביר המים במטלית ותסננה לא תמצא בהם שום רושם כלל וכו' וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי היה חי להודיעם כי ה' ממית ומחיה". האם ראה הרמב"ן פעם אחת בחייו דמויות של גורי כלבים בתוך שתן של חולה כלבת? אין צריך לומר שכל אלה דברי שטות והבל.

כאשר הבין חזקיהו המלך שאין בנחש הנחושת משום עבודת האלהים כלל, הרסו. כדכתיב מלכים ב' יח ד': "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחשתן". וקשה הדבר, הרי ברור שהקב"ה ידע שיבואו אנשים חולים, יסתכלו על הנחש ויתרפאו ואז גם ירצו להודות לנחש באיזה קטרת ובכ"ז נתן למשה לעשות הנחש וגם לעודד את העם להזקק לו ומה הפלא שהלכו ועבדו אלילים, הרי כבר היה ברשות התורה.

והגמרא בחולין ו' ע"ב שואלת בתמיהה איך יתכן שאסא ויהושפט שביערו כל עבודה זרה בעולם לא כיתתו את נחש הנחשת עד שבא חזקיהו המלך והשכיל להורסו? והתשובה היתה: "מקום הניחו אבותיו להתגדר בו". ופרש"י: "כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם?" כלומר כל המלכים, הנביאים והסנהדרין שלפני חזקיה לא עלה על לבם להרוס את נחש הנחשת ועכו"ם שלו רק כדי שיבא חזקיהו המלך שיוכל להתגדר בהריסתו. וכיוון דאתינא להכי נימא בה מילתא, הרי לך מאמר חז"לי ובו נימוק חזק להתיר את האסור אשר היה נהוג במשך דורות. שהרי מחזקיהו למד רבי להתיר את האסור. במסכת חולין ו' ע"ב מבואר שעד ימיו של רבי נהגו בבית שאן כחלק מארץ ישראל וחייבו את הפירות בתרומות ומעשרות, ורבי התיר, משום שבית שאן לא כבשוה עולי בבל לכן דינה כחוץ לארץ. שאלוהו: "מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהג בו היתר? וכך השיבם: "מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו". הרי לך דרך נאה להתיר איסורים בהנף יד ובגלל הגאווה בלבד. ואולי לכל אחד מתלמידי חכמים שבינינו אכן הניחו אבותיו איזה איסור כדי שיתגדר בהתרתו?

ואם יש בך יושר תראה כמה מוזר הדבר שבמקום שהתורה תלמדנו להתרחק בכל דרך מכל פסל וצורה כלשהי כדי שלא יטעו המוני העם ויכשלו, הנה התורה מצווה לעשות דמות נחש ומעודדת עבודה זרה. ולחיזוק דברינו נביא את מדרש אגדת בראשית פרק יא: "וכך היה עומד נחש הנחשת כל זמן שאדם נישך, היה מסתכל בו ומתרפא, עד שעמד חזקיה וראה את ישראל זונים אחריו, אמר עכשיו כל מי שהוא צריך להתרפאות יהא הולך אצל זה ומניח את הקב"ה, העבירו [הרסו] וכו' אמר להן כל מי שרוצה להתרפאות יסתכל בקדוש ברוך הוא ויתרפא". אכן עד ימינו אלה מוצאים אנו לחסידים שוטים שהולכים לרבותיהם שירפאום בברכתם במקום שיתפללו לאלהים לבדו.

ובכלל בכל ענין ע"ז ואביזריהו יש מבוכה גדולה אצל רבותינו. וכדי להמחיש נצטט את דברי הרשב"א הכנים, בתשובה חלק א' סימן תיג: "דברים שאמרת [על דרכי האמורי שאסורים] אין לבי מכיל חקירתם כי רבה מבוכתם ונפלאה ממני אמתתם וכו' כי באמת שאלני אחד מאנשי החכמה אשר בארצכם על עשיית צורת אריה במתכת לרפואה והתרתי כי אמרתי שאיני רואה שום איסור בעשיית הצורה לרפואה וכו' [ואתה] כתבת שהעושה צורה בשעה ידועה אפילו לרפואה עובר משום לא תעוננו וכו' אפשר שהוא כן אבל הרמב"ם כתב בהפך שכן כתב בהלכות ע"ז: 'כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהם [דרכי האמורי] ומחשב בליבו שהן אמת אבל התורה אסרה אותם אינו אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתם שלמה' וכו' ואילו היה בידינו להכריע היה נראה יותר כמו שאמרת [שאכן יש בזה ממש ולא הבל כדברי הרמב"ם] וכו' וכן באוב וידעוני בשאול וחרטומי מצרים שהעידה התורה השלמה שעשו בלטיהם ובלהטיהם". כלומר לדעת הרשב"א יש ממש באוב וידעוני, וזה בניגוד לדעתו של הרמב"ם, ועיין ברד"ק שמואל א' פרק כח כד: "וראינו מחלוקת בין הגאונים בדבר הזה וכלם נשתוו כי מעשה האוב הבל ותוהו ודברי כזב והתול וכו' אע"פ שמשמעות דברי חכמים בגמרא כי אמת היה שהחייתה האשה את שמואל, לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל". והרי אלה בדיוק דברינו תמיד, דברי דעת אמת שלא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל וכל דברינו בקונטרסים ובמאמרים ובפרשות אינם אלא דבר זה בדיוק נמרץ, ובמילות הרד"ק הללו שמחנו מאוד.

וראה תשובת הרשב"א הנ"ל שמתלבט בעניין הרפואות שמתקיימות מתוך סגולה והביא דוגמאות רבות מחז"ל ועיין שם. אנו נביא אחת מהן, הגמרא בע"ז דף יב ע"ב – אסור לאדם לשתות מים בלילה ואם שתה דמו בראשו מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת שברירי. פרש"י: "שד הממונה על מכת סנורים". ומה תקנתו אם שתה? יאמר לחברו אמרה לך אימך הזהר משברירי ברירי רירי ירי רי, ופרש"י: "לחש הוא ומתמעט והולך משם השד כאשר הוא שומע מיעוט תיבות אות אחר אות עד רי וכן הוא הלחש להבריחו משם" (ואנו תמהים ומשתאים שהרי אם התמעטות האותיות מגרשת ומרחיקה את השדים ודאי התרבות האותיות מזמינה ומקרבת שדים רח"ל, ומה ראו כמה אנשים לעשות מעשה כזה באותיות שמו של רב אחד שכבר נסתלק מזמן והרי הם ח"ו מעירים בזה שדים מרבצם…). והבאנו דוגמא דלעיל משום שהרמ"א למד מגמרא זו בהגהותיו יורה דעה קטז ה': "ומנהג פשוט שלא לשתות מים בשעת התקופה [הוא זמן המעבר בין התקופות]". ואנו תמהים האם השדים המזיקים נוהגים לתקופת שמואל או לתקופת רב אדא? (ועיין קונטרס מס' 6).

ומה אמר חכם אמיתי כמו רבינו אבן עזרא על השותה מים בשעת התקופה? הביאו הט"ז בסימן הנ"ל: "מצאתי כתוב שיש להזהר מלשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יתנזק ויתנפח והטעם כי טיפת דם נופלת בין תקופה לתקופה אבל החכם אבן עזרא השיב על זה כי ניחוש בעלמא הוא וכו' ואין בו סכנה כלל ויש מהגאונים אמרו כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שייראו מאת השם יתברך וישובו כדי שיצילם יתברך מארבע תקופות השנה". נמצא שלדעתו של אבן עזרא, הנוהג על פי דברי הרמ"א עובר על "לא תנחשו".

דבר נוסף חשוב מאוד אתה למד מכאן, והוא שהקדמונים אמרו דברים שאינם אמת רק כדי להפחיד את בני האדם. אוי לה לתורה שרבניה מטילים אימה ופחד בדברי שקר ובלבד שיחזיקו את מאמיניהם בדתם. ודע לך שהשקר מתמשך עד ימינו אלה, אפילו שהמדע והבדיקה נפוצים הם בכל פינה. הנה כותב המשנה ברורה תנה ס"ק כ', שהמים ששואבים ללישת המצות אם תגיע התקופה הרי יהיה אסור לשתותם, לכן ממליץ החפץ-חיים שישים ברזל נקי וחדש בתוך המים ובכך ינצל מהסכנה, ואין סוף להבלים.

ומצאנו לאבותינו במקרא שהיו מנחשים, והוא כמעשה המוני העם וריקיו בימינו שאומרים "אם יעבור חתול שחור יש להזהר מסכנה יתרה". אליעזר עבד אברהם הלך לשדך ליצחק כלה, וכך אמר לפני מציאת הכלה בראשית כד יד: "והיה הנער[ה] אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק". וכן יונתן לפני יציאתו למלחמה עם פלשתים כך אמר לנערו שמואל א' יד ט': "אם כה יאמרו (הפלשתים) אלינו דמו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם, ואם כה יאמרו עלו עלינו, ועלינו כי נתנם ה' בידינו וזה לנו האות".

עד שנחלקו רבותינו האם העושה כמעשה יונתן ואליעזר הוא עובר על לא תנחשו, לדעת התוס' חולין צה ע"ב ד"ה כאליעזר וכן דעת הרמב"ם בהלכות ע"ז פרק י' הלכה ד' הרי הוא בכלל המנחשים: "וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך , אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה".

והראב"ד בהשגותיו וכן הרד"ק שמואל א' פרק יד פסוק ט' מתירים לנהוג כמעשה שטות זה.

והנה דבר גדול: כיון שעבודת אלילים שבה עסקינן כולה על צד הגשמיות של האלים וצורותיהם, נביא לסיום את הרמב"ם, כי לולא הוא היה העם היהודי מאמין עד היום שאלוהים הוא גוף וגשם ממש. בהלכות תשובה פרק ג' הלכה ז': "חמשה הן הנקראים מינים וכו' והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה", וראה מה שהשיגו הראב"ד: "ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות". ואכן גדולי החכמים החזיקו בגשמיות האלוהים על פי הנאמר בתורה.

וראה מה שכתב על כך ר' ידעיה בן אברהם מחכמי צרפת שחי במאה ה 13- למניינם, במכתב הגנה על חכמי פרובינצא לאחר שהחרימם הרשב"א משום שעסקו בחכמת הטבע והפילוסופים (תשובות הרשב"א חלק א תשובה תיז). ראוי מאד לכל דורש אמת לעיין בפולמוס הזה אע"פ שהוא ארוך. וכך הוא משיבו בתשובה תיח: "הוגד לנו ששולח בקצוות אשכנז וצרפת כחותך המשפט על הארץ הלזו להחרימה ולמחות את שמה כזרעו של עמלק וכו' והיא הכוללת ההגיון והטבע והאלהות אשר אתם מבקשים את נפשם לקחתה וכו' מתועלותיה הראשונים וההכרחיים שהיא תאמת לנו מציאות השם במופת ועוד יחודו ועוד הרחקת גשמותו וכו' והתבוננו רבותינו בעוצם כלליות תועלות החכמה לכולנו ואפילו למי שימאסוה כי מן הדברים המפורסמים מאד התפשט ההגשמה בדורות הקדמונים כמעט בכל גלות ישראל מיום גלות הארץ אלא שעמדו בכל הדורות גאונים וחכמים בספרד ובבל ובערי האדנלורס, שמתוך בקיאותם בלשון ערב הזדמנה להם ההכנה הגדולה להריח ריח החכמות ברב או במעט אשר הם מועתקות ללשון ההוא, ומתוך כך התחילו לברר וללבן דעות רבות בתורתם, ועל הכל ביחוד האל ובהרחקת ההגשמה בפרט בראיות העיוניות הלקוחות מספרי המחקר , וכו' ובפירוש ראינו בכתבים רבים בזמן המחלוקת הראשונה השלוחים כנגדו [כנגד הרמב”ם] מכנפות הארץ שהם תופשים עליו מאד ומגנים ספריו על אומרו שאין לבורא הכל, שעור ותמונה [!] גם ראינו אגרת שלוחה מן החכם המובהק ר' משה ב"ר נחמן ז"ל שלוחה אל האיתנים רבני צרפת בימים ההם, טוען לפניהם בחמודות רבות מעידות על שכלו וחכמתו לזכות רבינו הגדול ז"ל בדברים רבים ובפרט בהרחקת ההגשמה אשר האשימוהו עליה כמדומה, אם כן שהיו מגשימים בפרהסיא בזמן ההוא".

כמה דברים נפלאים ויקרים במאמר הזה. ראשית עדות חכם ש"בדורות הקדמונים התפשט[ה] ההגשמה כמעט בכל גלות ישראל", היינו שרוב שלומי אמוני ישראל האמינו באלוהים גשמי מימים קדומים ועד לזמן הנכתב ממש ("היו מגשימים בפרהסיא בזמן ההוא"). עוד, "שמתוך בקיאותם בלשון ערב" של חכמי ישראל, "הזדמנה להם ההכנה הגדולה להריח חכמות", ושעל ידי לימודם ודרישתם בספרים הערביים ובחוכמת עמים אחרים "התחילו לברר וללבן דעות רבות בתורתם, ועל הכל ביחוד האל ובהרחקת ההגשמה בפרט בראיות העיוניות הלקוחות מספרי המחקר". והרי לך עדות ברורה שלולא המחקר, הידיעה והלימוד ודוקא בחוכמות הפילוסופיה ובספרים הערביים היינו נשארים כולנו באמונת היהדות הקדמונית, היא האמונה באלוהים שיש לו גם גוף, גם דמות הגוף והוא יושב בשמים ומולך על הארץ וכל אשר חפץ עשה. ממש כך האמינו היהודים גם אלפיים שנה אחרי מתן תורה!

דבר דעת אמת