בפרשה זו נעסוק במעמד האשה על פי התורה האלוהית. עיין מה שכתבנו בפרשת אמור על מעמד האשה הכהנת. ועתה נתמקד בעניין עצמאותה של האשה על גופה ועל ממונה ואת יתר הדינים נכתוב במאמר מיוחד שנוציא בקרוב.

קובעת ההלכה: האשה, מיום שנולדה עד שתגיע לבגרותה שהוא גיל שנים עשר וחצי (עד גיל 12 היא נחשבת קטנה. אחרי שהביאה שתי שערות ממקום הערוה היא בסטטוס של נערה במשך חצי שנה נוספת) הרי היא ברשות אביה.

כאשר אומרים אנו "רשות אביה" אין אנו מתכוונים שהיא ברשותו לחנכה, או לסייע לה בהשכלה ומקצוע, אלא כפשוטו: אביה יכול למוכרה לשפחה עד גיל הנערות! כי כך כתוב בשמות כא ז': "וכי ימכר איש את בתו לאמה". ולב מי לא יתקומם בקריאת פסוק זה? והנה, דע לך שלא רק לעבודה ולמלאכה נמכרת ילדה כזו, אלא אדוניה החדש יכול (ואף רצוי לו) לקחת אותה לבעילת אשה ואז הוא אפילו פטור מלתת לה טבעת נישואין משום שבדמי קנייתה לשפחה הוא הופך אותה לנשואה לו. וכמו שכתב רש"י שמות כא ח': "אשר לו יעדה, שהיה לו ליעדה ולהכניסה לו לאשה וכסף קנייתה הוא כסף קדושיה וכאן רמז לך הכתוב שמצוה ביעוד". הנה כך ממש התורה "האלוהית" מתירה למכור תינוקת לאדם אחר לעבודה ולמלאכה ואף אם ירצה אח"כ לבעול אותה כאישתו. וזו ההלכה מן התורה.

לא רק לעבדות יכול אביה למוכרה עד נערותה אלא אף להשיאה למי שיחפוץ ובמקרה זה ללא הגבלה עד סוף חייה (שהרי אין אשה יכולה לקבל גט אלא ברצונו של הבעל), כי כך כתוב דברים כב טז: "ואמר אבי הנער[ה] אל הזקנים את בתי נתתי לאיש הזה לאשה". כי על פי התורה יכול האב, מבלי לשאול כלל את פי הנערה, לחתן אותה לכל מי שיחפוץ. בזמן התלמוד, כשראו הרבנים שמה שכתוב בתורה אינו ראוי ולא הגון כך אמרו במסכת קידושין מא ע"א: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה". והוא שאנו חוזרים ואומרים: בכל דור ודור הלך הרוח הציבורי משפיע על קביעת דיני ההלכה. אם בזמן המקרא היו משיאים את הבת בלי להתחשב ברצונה, הרי שבזמן התלמוד דבר זה שוב אינו ראוי ושואלים לרצונה. אבל הדורות משתנים שוב ואיתם גם ההלכה. התוס' שחיו באשכנז במאה ה- 13 כך כתבו בד"ה אסור לאדם: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק (יכולת כספית) ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם". וכן הרמ"א שחי במאה ה-16 באבן העזר לז ח' כתב שכן נוהגין להשיא את הבת כשהיא קטנה. הנה שוב חזרו לחתן את התינוקות וודאי שלא התעניינו ברצונותיהן.

ראה כיצד היום שוב לא עולה על דעת אף אדם גם מהיראים והשלמים להשיא את בתו לפני גיל שנים עשר וחצי, אף אם חושש שלא יהיה סיפק בידו לכשתגדל. משתנים הזמנים ואיתם משתנות ההלכות.

אבל בוא וראה: גם לאחר שהגיעה הנערה להיות בוגרת, אע"פ שאינה נישאת אלא אם נתרצתה, הרי שגם על פי התלמוד מעשה הקידושין הוא מעין מעשה קניין, שעושים אותו ברכוש ולא בבן אדם. במשנה הראשונה במסכת קידושין נכתב: "האשה נקנית בשלש דרכים וכו' בכסף בשטר ובביאה וכו' בכסף בית הלל אומרים בפרוטה ושווה פרוטה". כמו מה האשה נקנית? המשנה השניה שם מדברת בקניית עבד עברי, המשנה השלישית בקניית עבד כנעני והמשנה הרביעית בקניית בהמות. אכן זה מעמדה של האשה בהלכה: רכוש, כמו עבד וכמו בהמה.

בעניין חיי השותפות בין בני הזוג, צריך אתה לתת דעתך שחז"ל אמנם תקנו תקנות רבות להגנת האשה, כמו הכתובה "כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה" (רמב"ם הלכות אישות פרק י' ה"ז) וכן מזונותיה וכיוצא באלה תקנות נוספות לרווחת האשה. מאידך, לאשה הנשואה אין שום זכות לכסף ששייך לה, ולכן אינה עצמאית כלל. דואגים לה מכח התקנות, אבל הגבר הוא האדון על כל הרכוש המשפחתי. לאשה אין שום זכויות ברכוש. די להזכיר שתי הלכות כדי להוכיח זאת, רמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ד' ה"כא: "העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין". והטעם הוא שהרי אין לאשה כסף ששייך לה כי הכל של בעלה. וכן הרמב"ם הלכות אישות פרק כב הלכה כב: "וכן האישה שחבלו בה אחרים כל המעות הראויות לתת לה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירותיהן" הרי לך שאין לאשה משלה ולא כלום כי מה שקנתה אשה קנה בעלה. כל זה בזמן הנישואין, אך מה הדין במיתת הבעל או האשה? הנה כך ללא בושה ומעצור כותב הרמב"ם הלכות נחלות פרק א' הלכה ח': "האשה אינה יורשת בעלה כלל והבעל יורש את כל נכסי אשתו"! בידוע שאשה, אם יש לה אח, אינה יורשת את אביה ואחרי שנישאת לבעל הנה אף אם עבדה והרוויחה הרבה יותר מבעלה הוא יורש אותה והיא לא תירש אותו.

אחרי כל הדינים שאנו מונים כאן, שנוגעים אך ורק למעמדה של האשה בענייני ממון, והנך רואה את אי השוויון הזועק לשמיים, מה שמפליא ביותר הוא שיש עוד רבנים אשר בבורותם או ברשעותם אומרים כי בהלכה מעמד האשה שווה למעמד הגבר ורק התפקיד שונה.

אך ראוי שתדע שרוב דיני אישות, אע"פ שקבועים בהלכה, שוב אינם רלוונטים אף לשלומי ישראל. וכי איזה זוג מהיראים חי בהרגשה שהכל שייך לבעל, וכן כל עניין הכתובה נהפך לחספא בעלמא ואין אחד שמתייחס אליו ברצינות, אלא הכל דנים כמנהג החוקים ההגונים של האומות המתוקנות, ובשעת הגט מחלקים את הרכוש ונותנים לאשה זכויות קניין ועוד. ודאי שלא מפי התורה אנו חיים: התורה אומרת כתובת בתולה מאתיים זוז והאלמנה מאה זוז, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר יחלק היום בין אלמנה לבתולה, ובכלל מי מתיחס לכתובה – אלא הכל נעשה בהסכם על פי שני הצדדים. גם איזה בעל מיראי ה' יבקש מאישתו שתרחץ לו פניו, ידיו ורגליו (כמו שקובע הרמב"ם הלכות אישות פרק כא הלכה ג' שאלה חובות האשה לבעלה)? אך כמה חבל שנותרו שאריות רעות מן החוקים הישנים כמו שאין הבת יורשת את אביה (במקום שיש בן), וכן אינה יורשת את בעלה, למרות שאף בעניין זה כבר חלה התקדמות, והאחים מקנים לאחותם חלק בירושה ובזה ממש עוקפים את דין התורה.

כי המציאות חזקה היא, ורוח השויון של גברים ונשים היא מידת היושר והצדק, והיא שוב לא תיסוג אחור. נשים לא תהיינה עוד נחותות. גברים ונשים שוים יהיו במעמד, בתפקידים, בגמול, בזכויות ובפני כל חוק. סופם של הצדק ושל ההגינות להתגבר גם על האפליות אשר בהלכה. נשים הן שופטות ולכן ראוי שתהיינה גם דיינות, נשים הן מנהלות ולכן ראוי שתהיינה גם פוסקות הלכה, נשים הן רופאות מנתחות לכן ראוי שתהיינה גם מוהלות וגם שוחטות. הגיע זמן סדר נשים, ואין תפקיד אחד בין כלי הקודש או בהנהגת הקהילה שמותר או הגון למנוע מהן לעשותו.

דבר דעת אמת