"ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה" (ויקרא יח יט) "והנה היא כאפעה הממית בהבטתו וכ"ש שתזיק לשוכב עמה כי רעתה רוע מתדבק וכו' יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש מצורע שטומאה להם בגופם" (רמב"ן ).

כמה שגיאות נאמרו בהלכה בעניין המחזור  החדשי של האשה, כמה רשעות שולחה כלפי הנשים וכמה סבל נגזר על הגברים. הרי כל ההלכות שעניינן טומאת הנידה והאיסורים התלויים בה אין להם יד ורגל במציאות. כולן נגזרו בגלל חוסר ידיעת החכמים בתהליכים של המחזור החודשי והביוץ ובגלל אמונות טפלות  שלמדו מעמים אחרים.

שוב זכינו לפרסם בשעטו"מ קונטרס חדש, הוא קונטרס מס' 7 שעניינו "טומאת" הנידה וחוסר הבנת חז"ל, ראשונים ואחרונים בדברים הקשורים בגוף האשה ותהליכיו.

בשם "טהרת המשפחה" קוראים בספרי ההלכה לגזירת ההשפלה, ההרחקה והנידוי ("נידה מלשון "נידוי") המוטלת על האשה בתקופת המחזור החדשי. ולא היה די לחכמים באיסור תורה של שבעה ימים ודנו אותה כזבה לאוסרה 12 יום, שליש מכל חודש חייב הבעל להתרחק מאשתו לא רק בקיום יחסי מין סדירים אלא בכל מגע וקירבה ראויים בין בני זוג אוהבים. למה נגזר על האשה להיות טמאה ואסורה לבעלה שליש מכל חודש שבחייה? כי בעיני התורה וחז"ל דם הוסת היה בלתי טבעי, מסתורי ומזיק.

היום אנו מבינים בדיוק את כל תהליך המחזור החודשי ורואים עד כמה טעו חז"ל בעניינים אלה וכל מה שפסקו אין לו על מה לסמוך. ידיעת הרופאים ומומחיותם בנושאים אלה כה גדולה עד שהם מבצעים בהצלחה הפריות מחוץ לרחם, גידול "תינוקות מבחנה" ושתילת עוברים ב"אם פונדקאית". כל אלה אינם אפשריים בלי הבנה מוחלטת של כל תהליכי המחזור של האשה, הביוץ, העיבור וההריון. ההלכה הרבנית, לעומת זאת, נותרה תקועה בהבלים שמלפני אלף וחמש מאות שנה. בשמם של הבלים אלה גוזרים נידוי על הנשים ומאמללים לחינם את שני בני הזוג בפרישות שאין לה שום סיבה. וכפי שנראה להלן  אין לה אפילו סיבה הלכתית.

נקדים ונסביר את הידוע: הוסת היא תופעה פיסיולוגית והיא חלק מן המחזור החודשי של האשה. כל חודש מכין גוף האשה את עצמו לאפשרות של הריון. כל חודש עוברת ביצית מאחת משתי השחלות (אשר יש לכל אשה) אל הרחם. הגוף מפריש הורמונים וכתוצאה מכך גדלה ותופחת בתוך הרחם הרקמה הפנימית (הנקראת רירית הרחם), כלי הדם אשר בתוך רקמה זו מתרחבים וממתינים לביצית שתגיע. במסגרת הביוץ מגיעה אכן הביצית לרחם ונצמדת אל הדופן המעובה. אם, כתוצאה ממגע מיני, מופרית הביצית על ידי זרע הזכר יתחיל ההריון. אבל אם אין הפריה הגוף פולט את הביצית ואת הרקמה שהחזיקה בה. כאשר הביצית והרקמה שסביבה נעקרות ממקומן כדי להיפלט אל מחוץ לגוף ישנה גם נזילה של דם, כמו שיש בכל פגיעה ברקמות הגוף. בכל פצע פנימי או חיצוני יש נזילת דם. הדם הזה, הנוצר מפליטת הרקמות,  הוא דם הוסת. את זאת יש לזכור היטב: דם הוסת הוא דם רגיל של הגוף, הנוזל באופן הרגיל ביותר מפצע (פגיעת רקמות) שנוצר ברחם. כמוהו כדימום בקיבה או דימום מהאף ואין לדם זה שום תכונות מיוחדות ולא מקור מיוחד ולא השפעות מיוחדות כלשהן. ועוד נשוב לעניין זה.וחכמינו, מחז"ל ועד לאחרונים, לא הבינו כלל את סיבת דם הנידות (דם הוסת) אלא חשבו שהוא דם מיוחד המגיע ממקום מיוחד וזה לשון הרמב"ם בפירוש המשנה  בנידה פ"ב מ"ה "ויחובר בקערורית הרחם והוא הנקרא חדר עורק בו ילך דם הנידות ויזול ברחם ויצא על צואר הרחם" כאילו יש עורק מיוחד לדם הנידה. ולא היה ולא נברא.

אשה מניקה אינה מבייצת לכן אין לה וסת. ומה, לדעת חכמים, הסיבה שהאשה המניקה אינה רואה דם?  במסכת נידה דף ט' ע"א "דם נעכר ונעשה חלב" כאילו דם הוסת אינו מופיע מפני שהוא דם מיוחד שנהפך לחלב… והרי זה הבל.

והנה הצעת חז"ל למבקש בן זכר שיבעל וישנה, שנאמר "אשה כי  תזריע" — אם האשה מזרעת תחילה הולד זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה.(נידה כח ע"א) והרי ברור ששגיאה בידם. מין הילוד נקבע על ידי הכרומוזומים שבתאי הביצית והזרע ואין למנהגי יחסי המין שום קשר לעניין.

חז"ל אפילו סברו שאישה בהריון יכולה להתעבר! במסכת כתובות לט ע"א "שלוש נשים משמשות במוך [שיטה של אמצעי מניעה] ואלו הן: קטנה מעוברת ומניקה וכו' מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל" ופרש"י שאם תתעבר עובר שני, פוחת השני את צורת הראשון והוא דומה לסנדל שהוא דג במים. ולא הבינו שבזמן ההריון אין ביוץ ולא ייתכן שום הריון נוסף.

בוא וראה היאך חז"ל שגו בכל מה שנוגע למבנה האנטומי של האישה ואסרו או התירו מחמת טעות. המשנה במסכת נידה יז ע"ב  "משל  משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעליה דם החדר טמא דם העליה טהור נמצא בפרוזדור ספקו טמא "ומסבירה הגמרא החדר מבפנים (לצד הגב) והפרוזדור מבחוץ(לצד הבטן) ולול (כלומר פתח) בין עליה לפרוזדור " ובהלכה נפסק שדם הבא מן ה"עליה" טהור שאינו דם הבא מן הרחם ואין צורך להרחיב שדברים אלה אין להם אחיזה במציאות וראה השרטוט.

ומן השרטוט גם תבין כי מה שביאר הרמבם בפירוש המשניות אינו נכון, שהוא כתב שהחצוצרות (הצנורות המחברים בין השחלות והרחם) מתחברות בין הרחם לנרתיק ובלשונו "ופרוזדור צואר הרחם ועליו שתי תוספות דומות לשני קרנים אשר על צואר הרחם" ולא כך. החצוצרות מתחברות דוקא לקצה העליון של הרחם.

וכדי להראות את גודל הבלבול נעתיק לשונו של החתם סופר, מגדולי הפוסקים,  בחידושיו על מסכת נידה דף יח ע"א "מהו פרוזדור וחדר וגג וקרקע ועליה? אחרי החקירה מפי ספרים וסופרים חכמי וספרי הניתוח אי אפשר לנו להכחיש המציאות שאינו כפירוש רש"י ותוס' וציור מהר"ם מלובלין ואין לנו אלא מה שכתב הרמבם וכו' ולכן לא הטרחתי כלל בבאור רש"י ותוס' בשמעתין כי אי אפשר להולמן לפי המציאות האמיתי ואתה דע לך".  כלומר, לפי החתם סופר, מגדולי הפוסקים, רש"י ותוספות ואחרים לא הבינו במציאות גוף האשה וכל פרושיהם אינם נכונים! ואנו נמשיך ונאמר שכבר הראינו שאף דבריו ודברי הרמב"ם והגמרא והמשנה אי אפשר להולמן כלל לפי המציאות האמיתית ואין להם עמידה מול האמת העובדתית.

הנה דוגמא נוספת להלכה שמקורה בטעות: והוא הדין היכן המקום שממנו תצא טיפת הדם והאשה תהיה טמאה מבואר במשנה דף מ ע"א "כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה" ובגמרא מא' ע"א "הי ניהו בית החיצון וכו' אמר ר' יוחנן עד בין השיניים (ופרש"י כמין שיניים יש בתוך הרחם תלתולי בשר) ואמר רב יהודה עד מקום שהשמש דש". ואע"פ שאין כל ה"אצבעות" שוות ידוע היטב שאין במשך הנרתיק של האשה שום תלתולי בשר ובשו"ת החת"ס בתשובה קסז' בבארו מקום בית החיצון כתב  "אבל באמת כל זה כתבו תוס' לפי הבנתם וכן רש"י ז"ל פירש וכו' הכל לפי שכלם אבל אחר בקשת המחילה מרבותינו הקדושים לא צדקו דבריהם". 

ולכן ביאר כדעתו של הרמב"ם שבית החיצון הוא פתח צואר הרחם החיצוני (עיין באחרונים שרבו הדעות בדברי הרמבם).

בקיצור, כל מה שאמרו חז"ל בענייני גוף האשה וענייני המחזור והביוץ והלידה אינו נכון ואינו מתאים למציאות. ניחא שלא הבינו חז"ל את המציאות האמיתית של ענייני מחזור האשה אבל למה גזרו את הנידוי וההרחקה, הסבל והעלבון והטומאה על הנשים? את זאת עשו בגלל כל האמונות הטפלות המייחסות לאישה הנידה כוחות מאגיים של כשפים. וז"ל הרמב"ן בביאורו את המשפט שאמרה רחל אימנו ללבן אביה בבראשית לא פ לה "כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי" כי ידעו הקדמונים בחכמתם שהבלן מזיק וגם מבטן מוליד גנאי ועושה רושם רע" כלומר אפילו רק מבטה של אשה בזמן הוסת מביא מזל רע!

הרי שאף בתקופת כתיבת התורה יחסו למחזור הדם הטבעי יחס מאגי של רוע.

ואם לא די בכך הרי טעמו של הרמב"ן מדוע אסור לקיים יחסים עם אשה נידה "ואיך יעשה ממנו [מדם הנידות] ולד והוא סם המוות, ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו וכו' והיא מנפלאות תמים דעים בתולדה כי הנידה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל בהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע האויר ידבק במראה" (רמב"ן ויקרא יח יט). ויש לתמוה אם ניסה זאת הרמב"ן הלכה למעשה בניסוי מדעי או שרק העתיק דברי הבל אלה מכתבי עובדי האלילים הרומאיים (ולכל עניין האמונות הטפלות בנידה ראה באנציקלופדיה העברית בערך "וסת" בסוף המאמר  שם).

אבל הגדיל מכולם בספר יחווה דעת לרבינו הרב עובדיה יוסף שליט"א חלק שלישי ס' ח הביא סמך בשם הזוהר שלא יכנסו נשים נידות לבית הכנסת "שטומאת הנידה חמורה ביותר עד שדוחה ומסלקת השכינה בכל מקום שהולכת שם" והרי זה חידוש עצום שהנידה מסלקת שכינה ודין הוא שנשנה כולנו את תפילת הקדושה בשבת ומעכשיו במקום "כבודו מלא עולם" נאמר "כבודו מלא חלק עולם ובחלק האחר נשים נידות" ועד איפה תגענה אמונות ההבל.

בוא וראה איך שעל פי ההלכה דם הוסת אינו מטמא כלל. דם של פצע נקרא בהלכה "דם מכה". ועל פי ההלכה דם מכה איננו מטמא טומאת נידה! וכבר כתב השו"ע יו"ד קפז ה"ה "אם יש מכה באותו מקום תולין בדם מכתה" וטהורה. ומה הבדל בין דם מחמת פצע או זיהום ובין דם הנוזל מחמת שהרירית מתפוררת וגורמת חבלה לנימי הדם שברחם?!

ואם תאמר התורה אסרה במיוחד את דם הוסת משום שדרכה לראות אחת לחודש באופן קבוע ובזה שונה ממכה סתם, אם כן מדוע ראיית דם בתינוקת שנולדה שעדיין אין לה ביוץ טמאה?(רמבם איסורי ביאה פרק ד') וכן זקנה שפסקה מלראות וראתה דם אמאי טמאה? (שו"ע קפט ס' ל ).  הרי כאן אין שום קביעות של מחזור ועל כורחך דם מכה הוא ולא נחשבה כדין מכה אלא מטמאת. מכאן שאין לעניין המחזור הקבוע חשיבות בהלכה ולא נתייחד בגללו דם הנידה. רק בגלל האמונות הטפלות נתייחד דם זה.

ואם יש את נפשך לדעת עד היכן מגיע האבסורד של ערבוב אמונות טפלות עם חוסר ידיעת המציאות ועם קביעת ההלכות לך לך למשנה בנידה פרק שלישי כא ע"א"המפלת מין בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים אם זכר תשב לזכר ואם לנקבה תשב לנקבה וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד" ובגמרא  כב ע"ב מסבירים טעמו של רבי מאיר "הואיל ונאמר בו יצירה כאדם" וראה עד היכן מגיעים דברי ההבל שאם הפילה האשה נפל בצורת תנין אינה טמאה (משום שנאמר "ויברא אלוהים את התנינים" בלשון בריאה) אבל אם היה כתוב "וייצר אלוהים את התנינים" הדין היה שגם המפלת צורת תנין טמאה… ומסקנת הגמרא דף כג ע"ב "אמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב הכל מודים [שאם הפילה] גופו תייש ופניו אדם, אדם. גופו אדם ופניו תייש לא כלום" ועיין שם בנפלאות הדמיון של חז"ל בהפלות האישה. והרמב"ם שהיה ער למוזרויות אלו כתב בפירוש משניות "ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע מצד הטבע שילד אדם כל מה שזכרתי פה אבל זה אפשר וכו' "ונראה מדבריו שהוא עצמו אינו משוכנע. ודע לך שכל הדברים האלה אינם הבלים סתם כי נוגעים הם לדין תורה והוא טומאת היולדת (ויקרא  יב פ א) "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דותה תטמאו כו' ושלושים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" לכן, עפ"י ההלכה ,אם הפילה "גופו תיש ופניו אדם" אם ראתה דם מיום השמיני היא טהורה אבל אם הפילה "גופו אדם ופניו תייש" וראתה דם מיום השמיני היא טמאה. וכל אלה גופי הלכות ואין קץ להבל.

אוי ואבוי לנו מרבותינו שבימים אלו. רוח החכמה והבינה נפוצה בעולם ורצה הקב"ה לזכות את ישראל ונתן חכמה באנשים להכיר היטב את תהליך המחזור ויצירת הולד. ולכן היה ראוי שפוסקי דורנו ילמדו מספרי המדע והרפואה במקום ללמוד את המציאות  מן הגמרא או מהפוסקים שחיו לפני מאות שנים ואם יעשו כך לא יאסרו לנו את המותר.

ראה מה שכותב הרב שמואל הלוי ואזנר רב אב"ד ור"מ זכרון מאיר בני ברק מגדולי הפוסקים והרואה מראות להבדיל בין דם לדם בספרו שיעורי שבט הלוי שנכתב ע"י תלמידיו בבארו את מבנה הרחם של אישה וז"ל "ולפנים מזה בעומק לצד הגב וכו' והוא הנקרא מקור כי שם הוא מקור הדם וכן נקרא חדר או רחם והדם מתאסף שם במשך כחדש והפתח סתום ובזמן ראייתה נפתח הפתח של צוואר הרחם והדם יוצא וברחם נוצר הולד ומקור הדם הוא לצורך יצירת הולד ומשו"ה בעת יצירת הולד אין האשה רואה דם נידות כי אז הדם משמש לצורך יצירת הולד" ובקטע קטן זה בלבד טעה שלוש טעויות גדולות שיכול היה לבררן בקלות.

א.      הדם אינו מתאסף במשך חדש ברחם ואין פתח סתום לעוצרו. הדם נוזל בזמן נפילת הביצית וקריעת נימי הדם שבכתלי הרחם.

ב.      פתח הרחם (צואר הרחם) אינו סתום ובזמן ראייתה אינו נפתח. הפתח פתוח תמיד כ 3 מ"מ ויותר .

ג.         הסיבה שאמר שאין דם נידות כי הדם משמש לצורך יצירת הולד היא הבל הבלים. אין דם כי אין ביוץ. ואין שום קשר בין דם הנידה לבין ההריון והולד.

ואיך נסמוך על רבינו ואזנר כפוסק הלכה כאשר אינו יודע את המציאות שמלמדים לכל ילדה בת י"ב בחינוך הממלכתי?

וכיוון שבמסכת נידה עסקינן נצטט גם דברי הגמרא בדף ז ע"ב אין למדין הלכה מפי תלמוד ופרש"י אין למדין הלכה מפי תלמוד מתוך המשנה ובריתא ששנויה בהן הלכה כפלוני אין למדין מהן, שהאמוראים האחרונים דקדקו בטעמי התנאים והעמידו הלכה על בוריה אבל הראשונים לא דקדקו איש בדברי חבירו עכ"ל.  ומשום מה כאן אין אומרים אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם אלא להיפך.

וכן הוא בבא מציעא לג ע"ב רש"י ד"ה בימי רבי נשנית משנה זו "שמשרבו תלמידי שמאי והלל וכו' מתוך עול שעבוד מלכויות וגזירות שהיו גוזרין עליהן, ומתוך כך לא היו יכולים לתת לב לברר דברי החולקים עד ימיו של רבי וכו' ועד ימיו לא היו מסכתות סדורות אלא כל תלמיד ששמע דבר מפי גדול הימנו גרסה וכו' ". מכל הנ"ל הנך, התלמיד החפץ בדעת אמת, רואה שלא רק שההלכות הן יצירה אנושית אלא אף ההעברה מרב לתלמיד משובשת מצרות הגלות. ואנחנו אין לנו אלא מה שעינינו רואות ושכלנו יודע ומצפוננו מורה. על כן עלינו לבחון ולשקול ולהחליט בכל עניין על דעת האמת ועל המעשה הראוי, להרבות טוב בעולם לתת כבוד לבריותיו ולחסר רע ורשעה. וכל אחד יביט אל תוך ליבו פנימה ויעשה .