חכמים סברו שיש חיות שבכוחן להטיל ארס מציפורניהם המסוגל להרוג את החיות והעופות. כך למשל אריה וזאב יש בכוחם להטיל ארס רעיל הגורם למותה של החיה הנטרפת. ולכן אף אם לא הכה ושרט האריה את הכבשה אנו חוששים שהטיל בה ארס. ולכן כבשה זו אסורה באכילה (בלשון ההלכה "טריפה"). חכמים דנו בסוגי החיות הדורסים– למי מהם יש ארס, ולמי בכוחו להרוג חיות גדולות כפרה ושור, ומי מהם רק חיות קטנות כדוגמת גדיים וטלאים, ומי מהם יכולים להרוג רק עופות בלבד. אחד הדיונים שלהם בנושא זה הוא "השועל".
השאלה שנשאלה: האם לשועל יש ארס? חכם אחד סבר ששועל אין לו ארס. שאלו אותו התלמידים, מתוך מעשה שהיה: מעשה היה ודרס שועל כבשה והטיל בה ארס, הביאו כבשה זו לפני חכמים ופסקו שלשועל יש בכוחו להטיל ארס ההורג את הכבשה ולכן הכבשה נידונה "לטריפה". דחו התלמידים ראייה זו מהמעשה המסופר, בטענה שהמעשה היה בחתול (ולחתול מוסכם שיש ארס בציפורניו) ולא בשועל.

(פעמים רבות סוגיות שונות בתלמוד מובאות בגירסאות שונות. גירסא אחרת לפלפול הנידון תתחיל בלשון: "איכא דאמרי"; יש אומרים , "לישנא אחרינא"; לשון אחר,כך גם בפלפול זה).

יש אומרים, יש ארס לשועל, ועל פסק הלכה זה שאלו התלמידים: והלא מעשה היה ודרס שועל את הכבשה והביאו כבשה זו לפני חכמים והתירו את הכבשה באכילה משום שאין לשועל ארס בציפורניו. בא תלמיד אחר ודחה ראייה זו, בטענה שהמעשה לא בשועל היה אלא בכלב, ובכלב הכל מודים שאין לו ארס. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף נג, עמוד א ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי: אין דרוסה לשועל, איני! והא כי אתא רב דימי אמר, מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: יש דרוסה! אמר רב ספרא: ההיא חתול הוה. איכא דאמרי, אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי: יש דרוסה לשועל, איני! והא כי אתא רב דימי אמר, מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו, אין דרוסה! אמר רב ספרא: ההוא כלב הוה".