אחת ממלאכות האסורות בשבת היא טלטול חפצים ברשות הרבים. אך מותר לענוד דברי תכשיט או כל חפץ שהוא לצורך האדם כגון; תחבושת לפצע או צמר גפן באוזן לקלוט את שעוות האוזן. לכן חכמים קדמונים (תנאים) התירו לאישה לצאת בשבת כשצמר גפן לאוזנה, צמר גפן בסנדלה להקל על כאב הרגל, ובתחבושת היגיינית בזמן הווסת. התלמידים סייגו היתר חכמים קדמונים וקבעו שמותר לאישה לצאת עם צמר גפן באוזנה אך ורק אם קשור לאוזנה. משום החשש שהצמר גפן ייפול מאוזנה ותזדקק להרימו וכך תטלטלו ברשות הרבים. כמו כן, קבעו התלמידים, שצמר הגפן בסנדלה צריך להיות קשור לסנדלה מאותו חשש דלעיל. אחד התלמידים, רמי בר חמא שמו, הבין שגם התחבושת ההיגיינית צריכה להיות קשורה בין ירכותיה. טען כנגדו התלמיד, רבא שמו, שתחבושת היגיינית אינה צריכה להיות קשורה בנימוק, שאם התחבושת תיפול האישה לא תרצה להחזירה ולטלטלה כיוון שהתחבושת מלוכלכת ואין דרך להחזירה למקומה לאחר שנפלה. שאל אחד התלמידים, רבי ירמיה שמו, מה הדין אם לתחבושת ההיגיינית יש אחיזה מיוחדת כדוגמת טמפון. ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, היות ויש אחיזה מיוחדת יש חשש שהאישה תחזירה למקומה כיוון שאינה מאוסה ומכאן שיש לדרוש שתקשור את התחבושת ההיגיינית לירכיה. מצד אחר, אף שיש לה אחיזה מיוחדת הרי שהתחבושת עצמה מאוסה ואין האישה נוהגת להחזירה לאחר שנפלה. תשובה: מותר לצאת עם תחבושת היגיינית אפילו שיש לה אחיזה מיוחדת.
אחד החכמים, רבי יוחנן שמו, נהג לצאת ביום שבת כשצמר גפן לאוזנו שלא קשור לאוזנו בניגוד לדעת רוב החכמים. שאלו התלמידים: והלא נקבע להלכה שאסור לצאת עם צמר גפן באוזן אם אינו קשור אם כך כיצד רבי יוחנן נהג בניגוד להלכה? תשובה: אם הצמר גפן מהודק היטב באוזנו מותר לצאת עמו ללא קשירה כפי שנהג רבי יוחנן. והדרישה לקשור את צמר הגפן לאוזן הוא במצב שאינו מהודק היטב באוזן. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סה, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ובמוך שבאזנה. תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור באזנה. ובמוך שבסנדלה. תני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור לה בסנדלה. ובמוך שהתקינה לה לנדתה. סבר רמי בר חמא למימר: והוא שקשורה לה בין יריכותיה. אמר רבא: אף על פי שאינו קשור לה, כיון דמאיס – לא אתיא לאיתויי. בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא: עשתה לה בית יד מהו? אמר ליה מותר. איתמר [נמי], אמר רב נחמן בר אושעיא אמר רבי יוחנן: עשתה לה בית יד – מותר. רבי יוחנן נפיק בהו לבי מדרשא, וחלוקין עליו חבריו. רבי ינאי נפיק בהו לכרמלית, וחלוקין עליו כל דורו. והתני רמי בר יחזקאל: והוא שקשור לה באזנה! – לא קשיא, הא – דמיהדק, הא – דלא מיהדק".