חול המועד בימי סוכות ופסח אסור במלאכות מסוימות. לדוגמה: אסור לכתוב שלא לצורך המועד ואסור לכבס. חכמים קדמונים נחלקו האם מותר לגזור ציפורניים בחול המועד וכן נחלקו האם מותר לגזור ציפורניים בשבעת ימי האבל. אחד החכמים, שמואל שמו, פסק להלכה שמותר לגזור ציפורניים בחול המועד ובימי האבל. מעשה היה ואחיו של שמואל, פנחס שמו, ישב שבעה (אשתו או אחד מבניו נפטרו). שמואל שבא לנחמו ראה שציפורניו של פנחס אחיו ארוכות מאוד. שאלו: מדוע אינך גוזר ציפורניך? השיבו: אם אתה היית אבל גם אתה לא היית מזלזל בכבוד המת וגוזר ציפורניך. קרה המקרה וגם לשמואל נפטר אחד מבני משפחתו והצטרך לשבת שבעה ימי אבלות. שמואל תלה את האירוע הטרגי שקרה לו מחמת דברי אחיו שאמר לו: "אם היית אבל" כלומר דברי פנחס אחיו גרמו למות אחד מבני משפחתו ובלשון חכמים: כשגגה שיוצא מלפני השליט". כשבא פנחס לנחם את שמואל אחיו, הוא כעס על פנחס וגזר את ציפורניו והשליכם לפניו. התלמידים חשבו תחילה ששמואל מתיר לגזור את ציפורני היד בלבד משום שמיאוסן גלוי לכל אך את ציפורני הרגל אסור, לבסוף הכריע אחד התלמידים שגם את ציפורני הרגל מותר לגזור בחול המועד ובימי האבל. אחד התלמידים, רב חייא בר אשי קבע שאסור לגזור ציפורניים במספריים אלא ביד או בשיניים בלבד. אחד התלמידים ראה שרבו, יוחנן שמו, כסס ציפורניו בשיניו בחול המועד וזרק אותם על ריצפת בית המדרש בו הם למדו. ממעשה רב זה הסיקו התלמידים שלוש הלכות: מותר לכסוס ציפורניים בחול המועד, שציפורני היד אינן מאוסים ושמותר להשליך ציפורניים לריצפה. שאלו התלמידים: כיצד זרק חכם זה את ציפורניו לרצפה, והלא אמרו חכמים קדמונים שראוי לשורפם ולקוברם ומי שזורקם רשע הוא. הסיבה שהזורק ציפורניים לרצפה נוהג מעשה רשעות משום שיש חשש שתדרוך עליהן אישה בהריון ויגרמו לה להפיל את עוברה. תשובה: החכם זרק את ציפורניו בבית המדרש ששם נשים לא נמצאות לכן אין חשש שתדרוך עליהן אישה בהריון. עוד אמרו התלמידים שאין לחשוש שיטאטאו את ריצפת בית המדרש והציפורניים יושלכו החוצה במקום שנשים עוברות. היות וציפורניים המושלכות על הרצפה גורמות להפלה רק במקומם הראשון שלשם נזרקו, אך אם הזיזו אותם ממקומם הראשון הם אינם גורמים להפלה. (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף יז, עמוד ב – דף יח עמוד א ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"תנו רבנן: כשם שאמרו אסור לגלח במועד – כך אסור ליטול צפורנים במועד, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. וכשם שאמרו: אבל אסור לגלח בימי אבלו – כך אסור ליטול צפורנים בימי אבלו, דברי רבי יהודה. ורבי יוסי מתיר. אמר עולא: הלכה כרבי יהודה באבל, והלכה כרבי יוסי במועד, שמואל אמר: הלכה כרבי יוסי במועד ובאבל. דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל. פנחס אחוה דמר שמואל, איתרע ביה מילתא, על שמואל למישאל טעמא מיניה. חזנהו לטופרי דהוו נפישן, אמר ליה: אמאי לא שקלת להו? – אמר ליה: אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי? הואי (קהלת י') כשגגה שיצא מלפני השליט, ואיתרע ביה מילתא בשמואל. על פנחס אחוה למישאל טעמא מיניה, שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה, אמר ליה: לית לך ברית כרותה לשפתים? דאמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים – שנאמר (בראשית כ"ב) ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו. סבור מיניה: דיד – אין, דרגל – לא. אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה דשמואל: לא שנא דיד, ולא שנא דרגל. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא אסור. אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה דרבי יוחנן בי מדרשא בחולו של מועד, ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו. שמע מינה תלת; שמע מינה: מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד, ושמע מינה: אין בהן משום מיאוס, ושמע מינה: מותר לזרקן. – איני? והתניא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן – צדיק, שורפן – חסיד, זורקן – רשע. טעמא מאי, שמא תעבור עליהן אשה עוברה ותפיל – אשה בי מדרשא לא שכיחא. וכי תימא: זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי, כיון דאשתני – אישתני".