על פי חוקי התורה יש שמונה שרצים שהנוגע בהם לאחר מותם מטמאים את הנוגע וצריך לטבול במקווה כדי להיטהר כי כך כתוב: "וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ – הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ: וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת (תנשמת זו אינה התנשמת שבעופות הכתובה בויקרא ,יא, 18, אלא שרץ. רש"י מזהה אותה כחולד או כחפרפרת): אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא, יא; 29-31). חכמים קדמונים (תנאים) קבעו שגם עכבר הנוצר מאדמה; שבשלבי התפתחותו חציו בשר וחציו אדמה הוא בכלל העכבר המטמא – אלא שנחלקו במקרה שנגע בחלק האדמה שבעכבר זה; אחד החכמים קובע שהנוגע באדמה טהור וחכם אחר קובע שאף הנוגע באדמה טמא. חכם אחר, רבי יהושע בן לוי שמו, מסייג את הדברים וקובע שהתפתחות העכבר המתהווה מאדמה צריכה להיות סימטרית – לאורכו של העכבר ולא לרוחבו. עוד דנו החכמים בשאלה האם עכבר הים הוא בכלל העכבר הכתוב בתורה כשרץ מטמא. ומה הם צדדי הדיון? מצד אחד, כשם שמטמאים כל חיה ששמה חולד, משום שאין במציאות חולד הים אלא רק חולד הגדל ביבשה. כך הדין לגבי "וְהָעַכְבָּר" משמע, כל חיה ששמה עכבר לכן גם עכבר הים טמא ששם עכבר לו. מצד אחר, כשם שחולד מטמא רק סוג חולד הגדל ביבשה – משום שאין חולד ים – כך הדין צריך להיות בעכבר; רק עכבר הגדל ביבשה מטמא להוציא עכבר הים. ספק זה הוכרע מתוך הכתוב: "עַל הָאָרֶץ" משמע דווקא עכבר יבשה ולא עכבר ים. המשיכו לשאול: ניתן לדרוש את המילים "עַל הָאָרֶץ" שאף עכבר היבשה שירד לים אינו מטמא אלא אם כן נגע בו כשהוא ביבשה? תשובה: היות וכתוב: "הַשֹּׁרֵץ" משמע, כל מקום ששורץ וחי אף אם ירד לים.
עוד דנו החכמים מניין שעכבר הנוצר מאדמה; שבשלבי התפתחותו חציו בשר וחציו אדמה הוא בכלל העכבר המטמא, ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, צריך להשוותו לחולד, כשם שחולד מטמא משום שהוא פרה ורבה – אין חולד הנוצר מאדמה – כך דווקא עכבר הפרה ורבה מטמא להוציא עכבר הנוצר מאדמה שאינו פרה ורבה. מצד אחר, ניתן לדמות לחולד בדרך זו; כשם שכל חיה ששמה חולד מטמאת – אין חולד הנוצר מאדמה – כך גם כל חיה ששם עכבר לו מטמא לרבות עכבר שחציו בשר וחציו אדמה ששם עכבר לו. ספק זה הוכרע מתוך הכתוב " בַּשֶּׁרֶץ" משמע אף עכבר הנוצר מאדמה ללא רבייה זוויגית. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכו, עמוד ב – דף קכז, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מתני'. ביצת השרץ המרוקמת – טהורה, ניקבה כל שהוא – טמא. עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר – טמא, באדמה – טהור, רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר – טמא.
גמ'. ת"ר: (ויקרא י"א) הטמאים – לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ, יכול אפי' לא ריקמה – ת"ל: (ויקרא י"א) השרץ מה שרץ שרקם, אף ביצת השרץ שרקמה, יכול אפי' לא ניקבו – ת"ל: הנוגע… יטמא את שאפשר ליגע – טמא, ואת שאי אפשר ליגע – טהור, וכמה נקיבתה – כחוט השערה, שאפשר ליגע כחוט השערה. עכבר שחציו [וכו']. אמר רבי יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו; איכא דמתני לה אסיפא, רבי יהודה אומר: אף הנוגע באדמה שכנגד בשר – טמא, אמר ר' יהושע בן לוי: והוא שהשריץ על פני כולו; מאן דמתני לה ארישא – כל שכן אסיפא, ומאן דמתני לה אסיפא, אבל רישא – אע"ג דלא השריץ. ת"ר: מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים, ששמו עכבר, ודין הוא: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה – מין הגדל על הארץ, אף עכבר – מין הגדל על הארץ, או כלך לדרך זו: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה – כל ששמה חולדה, אף עכבר – כל ששמו עכבר, אפי' עכבר שבים ששמו עכבר, ת"ל: (ויקרא י"א) על הארץ, אי על הארץ, יכול: על הארץ – יטמא, ירד לים – לא יטמא, ת"ל: (ויקרא י"א) השורץ – כל מקום ששורץ, או אינו אלא השורץ – (יכול) כל המשריץ יטמא, שאין משריץ – לא יטמא, אוציא עכבר, שחציו בשר וחציו אדמה שאין פרה ורבה! ודין הוא: טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה – כל ששמה חולדה, אף עכבר – כל ששמו עכבר, אביא עכבר שחציו בשר וחציו אדמה; או כלך לדרך זו: מה חולדה – פרה ורבה, אף עכבר – פרה ורבה, ת"ל: (ויקרא י"א) בשרץ".