הגונב אדם יהודי ולאחר מכן מכרו ונתפס – חייב בעונש מוות, כי כך כתוב בתורה: כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא (דברים פרק כד פסוק ז).
חכמים דרשו שני תנאים כדי לגזור עליו עונש מוות: 1. שהגנב יתעמר בנגנב– יעשה בו שימוש כלשהו. 2. שהגנב ימכור את הנגנב.
שאל אחד מחכמי התלמוד: מה הדין בגונב אדם ישן, שבטרם התעורר הספיק למוכרו, ובזמן שנתו השתמש בו כמשענת? עוד שאל: מה הדין במי שגנב אישה בהריון כדי למכור את עוברה בלבד, והשימוש שעשה בעובר הוא שהעמיד את האישה ההרה בפתח כדי לחסום את משב הרוח שהטרידה אותו (ובכך השתמש בעובר, שהגדיל את נפח בטנה של האישה שחסמה את משב הרוח הטורדנית).
ומה הם צדדי הספק? מצד אחד, היות ושימושים מסוג זה נדירים, לא יוגדרו כנעשה בהם שימוש ולכן לא יתחייב עונש מוות. מצד אחר, סוף-סוף נעשה שימוש ויתחייב עונש מוות. (התלמוד לא הכריע ספק זה. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פה, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

" בעי רבי ירמיה: גנבו ומכרו ישן, מהו? מכר אשה לעוברה מהו? יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך? – ותיפוק ליה דליכא עימור כלל! – לא צריכא, ישן – דזגא עליה, אשה – דאוקמא באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, מאי? – תיקו".