אחד הציוויים שאלוהים מצווה את בני ישראל בכניסתם לארץ הוא להכרית את העמים היושבים בארץ ולא לכרות אתם ברית כי כך כתוב: "כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי … וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים, ז; 1-2). חכמים פירשו את הציווי "וְלֹא תְחָנֵּם" שלא לפרגן לגויים ובלשונם: "לא תחנם – לא תתן להם חן". כלומר אסור ליהודי לומר כמה נאים מעשה הגויים כמה נאה אישה גויה זו וכיוצא בזה. שאלו התלמידים: הרי חכם קדמון, רבן שמעון בן גמליאל שמו, כשראה אישה גויה נאה במיוחד שיבח אותה ואמר: "מה רבו מעשיך ה'". וכך נהג רבי עקיבא כשראה את יופייה של אשת הנציב הרומי בישראל [טינאוס רופוס] היה בוכה ואומר חבל על יופי נשי זה שסופו להירקב באדמה? תשובה: מותר להודות לאלוהים שברא נשים יפות אבל אסור לשבח את הגויים עצמם. המשיכו התלמידים לשאול על מעשה רבן שמעון בן גמליאל שראה אישה יפה, ועל רבי עקיבא שראה את אשת הנציב הרומי: וכי מותר להסתכל על נשים? הרי קבעו חכמים קדמונים שאסור להסתכל על אישה רווקה נאה ואם היא נשואה אפילו מכוערת אסור להסתכל עליה, ואשת הנציב הרומי גם יפה גם נשואה? תשובה: חכמים אלו נפגשו בנשים יפות אלה בהפתעה ולא היה להם שהות לעצום עיניהם או לזוז הצידה כגון שנפגשו בפינת הדרך שקיר מסתיר את הבאים מכל צד. (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ, עמוד א – דף כ, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"לא תחנם – לא תתן להם חן. מסייע ליה לרב, דאמר רב: אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובדת כוכבים זו. מיתיבי: מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית, וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר, אמר: (תהלים קד) מה רבו מעשיך ה'! ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע, רק שחק ובכה, רק – שהיתה באה מטיפה סרוחה, שחק – דעתידה דמגיירא ונסיב לה, בכה – דהאי שופרא בלי עפרא! ורב, אודויי הוא דקא מודה, דאמר מר: הרואה בריות טובות, אומר: ברוך שככה ברא בעולמו. ולאסתכולי מי שרי? מיתיבי: (דברים כג) ונשמרת מכל דבר רע – שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע [של] אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות; אמרו עליו על מלאך המות, שכולו מלא עינים, בשעת פטירתו של חולה, עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטיפה של מרה תלויה בו, כיון שחולה רואה אותו מזדעזע ופותח פיו וזורקה לתוך פיו, ממנה מת, ממנה מסריח, ממנה פניו מוריקות! קרן זוית הואי".