בתקופת התלמוד לא היו שירותים כבזמננו, ופעמים רבות היו צריכים לעשות צורכיהם ברחוב ובשדה. מחמת צניעות קבעו חכמים את המרחק שצריך להתרחק ממקום הומה אדם כדי להתפנות. חכמים קדמונים (תנאים) אמרו: גם העושה צרכיו בלילה צריך לעשותם במקום שנפנה ביום, והחשיכה אינה מקילה לקצר את מרחק ההליכה. שאלו התלמידים: והלא חכם אחר המליץ שראוי לאדם להנהיג עצמו לעשות צרכיו בלילה כדי שלא יצטרך להתרחק; משמע, בלילה אין צורך להתרחק כביום. ועוד הוסיפו התלמידים להקשות: מעשה בחכם אחר, רבא שמו, שביום היה מתרחק עד ק"מ אחד ואילו בלילה ביקש ממשמשו שיפנה לו מקום ברחובה של עיר (קירוב מקום הפחות מק"מ) כדי שיעשה צרכיו. ועוד חיזקו התלמידים את קושייתם מחכם נוסף, רבי זירא שמו, שכשרצה לעשות צרכיו ביקש ממשמשו לבדוק אם יש בני אדם מאחורי בית המדרש כי ברצונו להתפנות שם. מכל הנ"ל משמע שאין צורך להתרחק בלילה כביום, בניגוד לקביעת חכמים קדמונים שגם בלילה יש להתרחק כביום. תשובה: דברי החכמים קדמונים, בהשוואתם את הלילה ליום, אינה במרחק אלא באופן עשיית הצרכים; כשם שצריך להתפנות בצנעה ולא להוריד את כל הבגדים ביום, כך גם בלילה. חכם אחר, רב אשי שמו, השיב אחרת: הכל תלוי בתנאי השטח; אם השטח מתאים להתפנות בלילה ללא מפגש עם בני אדם אזי אין צורך להתרחק. אם אין תנאי השטח מאפשרים זאת אזי צריך להתרחק בלילה כביום. הצעה נוספת של החכמים בדרכי ההתפנות של צרכי האדם: לפני שהאדם מתיישב לעשות צרכיו ראוי שיעסה את פי הטבעת קודם ישיבתו לעשיית צרכיו ולא ההפך – כלומר לא יישב ואחר כך יעסה את פי הטבעת, שהתנהגות זו תגרום שיבואו עליו כשפים ויזיקו לו. ואם אדם התיישב ואחר כך עיסה את פי טבעתו מה תקנתו מפני הכשפים העתידים להזיקו? תשובה: כשייסיים את צרכיו יעמוד ויאמר: "לא לי לא לי, לא תחים ולא תחתים (שמות הכשפים המזיקים אדם המעסה פי טבעתו לאחר שהתיישב) לא כולם ולא מקצתם לא מכשף ממין זכר ולא מכשפה ממין נקבה". (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סב עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"תנו רבנן: איזהו צנוע – זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום. איני? והאמר רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית, כדי שלא יהא צריך להתרחק! ותו, רבא ביממא הוה אזיל עד מיל, ובליליא אמר ליה לשמעיה: פנו לי דוכתא ברחובה דמתא. וכן אמר ליה רבי זירא לשמעיה: חזי מאן דאיכא אחורי בית חבריא, דבעינא למפני! – לא תימא במקום אלא אימא כדרך שנפנה ביום. רב אשי אמר: אפילו תימא במקום – לא נצרכה אלא לקרן זוית. גופא, אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית, כדי שלא יהא צריך להתרחק. תניא נמי הכי, בן עזאי אומר: השכם וצא, הערב וצא, כדי שלא תתרחק. משמש ושב, ואל תשב ותמשמש, שכל היושב וממשמש – אפילו עושין כשפים באספמיא – באין עליו. ואי אנשי ויתיב ואחר כך משמש, מאי תקנתיה? – כי קאי לימא הכי: לא לי לא לי, לא תחים ולא תחתים, לא הני ולא מהני, לא חרשי דחרשא ולא חרשי דחרשתא".