חכמי בבל סברו שאין ראוי לקנח את פי הטבעת בחרס משני טעמים: החרס גורם לפציעת נימי החלחולת (פי הטבעת), וגורם לאדם שמעשה כשפים ישלטו עליו. לכן עדיף שיקנח את צואתו באבן ולא בחרס. הוראה זו נכונה בששת ימי השבוע.
אך הבא לקנח צואתו ביום שבת והיו לפניו אבן וחרס בלבד, התפלפלו החכמים במה עליו לקנח.
לכל אחד יש מעלה וחסרון – האבן: אינה מהווה סכנה ואינה גורמת לשליטת כשפים (וזוהי מעלתה) אך האבן אסורה בטלטול בשבת (וזהו חסרונה). החרס: מותרת בטלטול בשבת (וזוהי מעלתה), אך החרס מהווה סיכון כפי שכתבנו לעיל (וזהו חסרונה). אם כך ,שלכל אחד יש מעלה וחסרון, את מי להעדיף בבחירת קינוח פי הטבעת בשבת? את החרס או את האבן? אחד מהחכמים, רב הונא שמו, סבר שיש לקנח באבן ולא בחרס. חכם אחר, רב חסדא שמו, סבר שיש לקנח בחרס ולא באבן. שאלו התלמידים את החכם שסבר שיש לקנח באבן, הרי יש בידינו הלכה מוסכמת האומרת במפורש כך: היו לפניו צרור וחרס – מקנח בחרס ואין מקנח בצרור. יישבו התלמידים את הסתירה ואמרו כך: העדפת חרס על פני אבן המוזכרת בהלכה הוא חרס חלק משפת הכד, אך חרס אחר מהווה סכנה ועדיף לקנח באבן.
המשיכו התלמידים לדון: היו לפניו, לצורך קינוח פי הטבעת, אבנים ועשבים. את מי להעדיף?
חכם אחד העדיף אבן על פני עשבים הגורמים לחתך בבשר. חכם אחר העדיף עשבים על פני אבן, האסור בטלטול בשבת. שאלו התלמידים את החכם שהעדיף עשבים: ישנה קביעת חכמים מוסכמת שאין לקנח בעשבים משום שזה גורם לשיניו לנשור. השיבו שאין סתירה, המקנח בעשבים יבשים ישרו לו השניים אך בעשבים לחים אין חשש שיפלו שיניו. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פב, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"היו לפניו צרור וחרס, רב הונא אמר: מקנח בצרור, ואין מקנח בחרס. ורב חסדא אמר: מקנח בחרס, ואין מקנח בצרור. מיתיבי: היו לפניו צרור וחרס – מקנח בחרס ואין מקנח בצרור, תיובתא דרב הונא! – תרגמא רפרם בר פפא קמיה דרב חסדא אליבא דרב הונא: באוגני כלים. היו לפניו צרור ועשבים, רב חסדא ורב המנונא; חד אמר: מקנח בצרור ואין מקנח בעשבים, וחד אמר: מקנח בעשבים ואין מקנח בצרור. מיתיבי: המקנח בדבר שהאור שולטת בו – שיניו התחתונות נושרות! לא קשיא, הא – בלחין, הא ביבשין".