בסיפורי התנ"ך מספרים את שקרה לשמשון ומלחמתו בפלשתים: "וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים" (שופטים, טז; 1) ומה בדיוק טחן שמשון? אמר אחד התלמידים, רבי יוחנן שמו, ששמשון היה שוכב עם נשות הפלשתים בבית המאסר. שלשון טחינה בתנ"ך מתפרש כקיום יחסי מין כמשתמע בספר איוב: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" (איוב, לא; 10). מכאן, שפלשתים מסרו נשותיהם לשמשון כדי שיעבר אותן. הוסיף תלמיד אחר, רב פפא שמו, שהמציאות שנקרתה בפני שמשון תואמת פתגם עממי האומר: לאלכוהליסט מביאים יין, לעובד אדמה ירקות. כך שמשון שעסקי נשים לו הביאו לפניו את נשות פלשתים.
עוד הוסיף רבי יוחנן ואמר: גבר הנואף עם אחרות חזקה שאשתו נואפת עם אחרים, וזאת נלמד מהפסוק: "תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין" ומציאות זו תואמת פתגם עממי האומר: הגבר עוסק בדלעת גדולה והאישה בדלעת קטנה – שניהם עסוקים במעשה דומה. (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ויהי טוחן בבית האסורים – א"ר יוחנן: אין טחינה אלא לשון עבירה, וכן הוא אומר: (איוב לא) תטחן לאחר אשתי, מלמד, שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו. אמר רב פפא, היינו דאמרי אינשי: קמי דשתי חמרא – חמרא, קמי רפוקא גרידיא – דובלא. וא"ר יוחנן: כל המזנה – אשתו מזננת עליו, שנאמר: (איוב לא) אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי, וכתיב: תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין. והיינו דאמרי אינשי: איהו בי קארי, ואיתתיה בי בוציני".