חכמים קדמונים (תנאים) קבעו שיש לתקוע בשופר בראש השנה. עוד קבעו את אופן ומניין תקיעות השופר; תקיעה – תרועה – תקיעה. כלומר יש להוציא קול פשוט וממושך מהשופר המכונה "תקיעה" ולאחר מכן להוציא קולות מקוטעים מהשופר המכונה "תרועה", ושוב להוציא קול פשוט וממושך. עוד קבעו שאורך זמן הוצאת הקול הפשוט הממושך (תקיעה) יהיה פי שלוש מאורך זמן הקול המקוטע (תרועה) ושיעור זמן התרועה כאורך שלוש הוצאת קול באורך זמן כל שהוא ובלשונם: שלוש יבבות". שאלו התלמידים: חכמים קדמונים במקום אחר אמרו ששיעור זמן קול הפשוט (תקיעה) שווה לאורך זמן הוצאת הקול המקוטע (תרועה) בניגוד לדעה שאורכה פי שלוש. תשובה: שניהם כיוונו לשיעור אחד – שיערו תקיעה כשיעור תרועה אלא שהניסוח היה משובש וכוונתו הייתה ששלוש תקיעות שוות באורכם לשלוש תרועות. המשיכו התלמידים לשאול: לדעת חכם אחד, שיעור תרועה כאורך הוצאת שלוש קולות קצרים ופשוטים ובלשונם: "כשלוש יבבות", ובמקום אחר נאמר ששיעור תרועה כשלוש קולות ארוכים ובלשונם: "שלושה שברים". תשובה: אלו דעות שונות של חכמים שונים מהו שיעור אורך התרועה. ומה היא סיבת מחלוקתם? השיבו התלמידים: התורה מנסחת את תקיעת השופר בלשון: "יום תרועה יהיה לכם" את המילה תרועה מתרגם אונקלוס הגר "יבבא" מלשון בכי ויבבה. משמע, קול התרועה צריך להיות כקול בכי אדם. והיות ויש שני סוגי בכי; בכי הנשמע כיללה –קולות קצרים, ובכי הנשמע כגניחה – קולות ארוכים יותר, חכם אחד סבר שאורכה של התרועה צריך להיות כאורכה של היללה וחכם אחר סבר שאורכה צריך להיות כאורכה של הגניחה. אחד החכמים, ר' אבהו שמו, מחמת הספק שמא צריך להריע באורך יללה ושמא באורך גניחה תיקן לבעלי התקיעה לתקוע באופן הבא: תקיעה, שלוש גניחות, שלוש יללות ולסיים בתקיעה. שאל אחד התלמידים, רב עוירא שמו, תקנתו של החכם דלעיל יוצרת בעיה משום שיתכן והתרועה היא יבבה בלבד ועכשיו שתיקן גם גניחה נמצא שמוציא קולות שווא שאינם נדרשים וגורמים הפסקה ברצף התקיעות. תשובה: החכם דלעיל תיקן את כל האופציות האפשריות באופן הבא: תקיעה, יללה, תקיעה – תקיעה, גניחה תקיעה – תקיעה גניחה, יללה, תקיעה. המשיכו התלמידים לשאול, עדיין קיימת אופציה נוספת בסדר הבא: תקיעה, יללה, גניחה, תקיעה? תשובה: היות ודרכו של אדם כשבוכה להוציא קולות גניחה תחילה ורק לאחר מכן קולות יללה סביר להניח שאם נדרשים שני קולות אלה הם יהיו בסדר של גניחה ולאחריה יללה. (תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף לג, עמוד ב – דף לד, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות… והתניא: שיעור תקיעה כתרועה! – אמר אביי: תנא דידן קא חשיב תקיעה דכולהו בבי, ותרועות דכולהו בבי. תנא ברא – קא חשיב חד בבא, ותו לא. שיעור תרועה כשלש יבבות. והתניא: שיעור תרועה כשלשה שברים! – אמר אביי: בהא ודאי פליגי, דכתיב (במדבר כט) יום תרועה יהיה לכם, ומתרגמינן: יום יבבא יהא לכון. וכתיב באימיה דסיסרא (שופטים ה) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר: גנוחי גנח, ומר סבר: ילולי יליל… אתקין רבי אבהו בקסרי: תקיעה, שלשה שברים, תרועה, תקיעה. – מה נפשך? אי ילולי יליל – לעביד תקיעה תרועה ותקיעה, ואי גנוחי גנח – לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה! – מספקא ליה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל. – מתקיף לה רב עוירא: ודלמא ילולי הוה, וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה! – דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. – מתקיף לה רבינא: ודלמא גנוחי הוה, וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה! – דהדר עביד תקיעה שברים תקיעה. – אלא רבי אבהו מאי אתקין? אי גנוחי גנח – הא עבדיה, אי ילולי יליל – הא עבדיה! – מספקא ליה דלמא גנח ויליל. – אי הכי, ליעבד נמי איפכא: תקיעה, תרועה, שלשה שברים ותקיעה, דלמא יליל וגנח! – סתמא דמילתא, כי מתרע באיניש מילתא – ברישא גנח והדר יליל".