מעשה היה ברב נחמן שהלך לחבירו הרב כהנא בערב יום כיפורים. באו עורבים והטילו חתיכות כבד וכליות מפיהם. אמר לו רב נחמן לרב כהנא: חתיכות אלה כשרות ומותרות באכילה. משום שבערב יום כיפורים לקראת הסעודה המפסקת היהודים אוכלים הרבה בשר ויש לתלות שחתיכות אלה העורבים נטלו מבית יהודי כשר. מעשה ברב חייא בר אבין שאיבד חלחולת (רקטום – החלק הסופי של מעי הגס עד פי הטבעת) של חיה כשרה בין החביות. פסק לו רבו, רב הונא שמו, שאם יש לו סימן בחלחולת שיוכל לזהותה היא מותרת באכילה ואם לאו אסורה שמא חלחולת אחרת היא שאינה כשרה. עוד הוסיף הרב שאם אין לו סימן בחלחולת אך יוכל לזהותה בטביעת עין מותרת באכילה. אמר אחד החכמים, רבא שמו, שטביעת עיין עדיפה על סימנים והראייה לכך שעיוור יכול לעשות סקס עם אשתו ואין חוששים שמא אישה אחרת היא על כורחך, שסומכים על זיהוי קול האישה בדומה לכך סומכים על טביעת עין. כיוצא בו גברים העושים סקס עם נשותיהן בחושך הרי סומכים על זיהוי הקול מכאן שטביעת עין עדיפה וסומכים עליה אפילו בחשש אשת איש. עוד הוסיף החכם, רב יצחק בן משרשיא שמו, חיזוק לטענה שעדיפה טביעת עין על פני סימנים – עדים שהעידו בפני הדיינים שאיש פלוני שסימניו כך וכך אין סומכים על עדותם אך אם זיהו בטביעת עין את הרוצח הרי שסומכים על עדותם וגוזרים על הרוצח עונש מוות. חכם אחר, רב אשי שמו, הוסיף חיזוק משלו לטענה דלעיל – המוסר לשליח דבר מה עבור אדם אחר שהשליח אינו מכירו ונותן לו סימני היכר הרי שיתקשה בזיהוי אך אם השליח מכיר את האדם שאליו צריך למסור את המשלוח הרי שיזהה אותו באופן נחרץ משמע, טביעת עין גדולה מסימנים. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צה, עמוד ב – דף צו, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"רב נחמן מנהרדעא איקלע לגבי רב כהנא לפום נהרא במעלי יומא דכפורי, אתו עורבי שדו כבדי וכוליתא, אמר ליה: שקול ואכול, האידנא דהיתרא שכיח טפי. רב חייא בר אבין איתבד ליה כרכשא [ביני דנא, אתא לקמיה דרב הונא, אמר ליה: אית לך סימנא בגויה? א"ל: לא, אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין, אם כן – זיל שקול. רב חנינא חוזאה איתבד ליה גבא דבשרא, אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: אית לך סימנא בגויה? אמר ליה: לא, אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין, אם כן – זיל שקול. רב נתן בר אביי איתבד ליה קיבורא דתכלתא, אתא לקמיה דרב חסדא, אמר ליה: אית לך סימנא בגויה? אמר ליה: לא, אית לך טביעות עינא בגויה? אמר ליה: אין, אם כן – זיל שקול. אמר רבא: מרישא הוה אמינא – סימנא עדיף מטביעות עינא, דהא מהדרינן אבידתא בסימנא,ולא מהדרינן בטביעות עינא, השתא דשמעתינהו להני שמעתתא, אמינא: טביעות עינא עדיפא, דאי לא תימא הכי, היאך סומא מותר באשתו? ובני אדם איך מותרין בנשותיהן בלילה? אלא – בטביעות עינא דקלא, הכא נמי – בטביעות עינא. אמר רב יצחק בריה דרב משרשיא: תדע, דאילו אתו בתרי, ואמרי: פלניא דהאי סימניה והאי סימניה, קטל נפשא – לא קטלינן ליה, ואילו אמרי: אית לן טביעות עינא בגויה – קטלינן ליה. אמר רב אשי: תדע, דאילו א"ל איניש לשלוחיה: קרייה לפלניא, דהאי סימניה והאי סימניה – ספק ידע ליה ספק לא ידע ליה, ואילו אית ליה טביעות עינא בגויה, כי חזי ליה – ידע ליה".