על פי חוקי התורה אדון שהכה את עבדו הגוי בעינו והשחיתה, העבד יוצא לחירות כי כך כתוב: "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ" (שמות, כא; 26). חכמים דנו ודקדקו רבות על דיני חירות העבד מחמת הכאת האדון, כך למשל דנו; אם היכה את עין עבדו וגרם לה לקות בראייה אך לא עיוורון מוחלט, אם לקות הראייה גרמה לו אובדן כושר עבודה העבד יוצא לחרות אך אם לקות הראייה אינה בדרגה גבוהה כך שלא איבד את כושר עבודתו העבד לא יוצא לחירות. עוד דנו חכמים במקרה שהאדון הוא רופא עיניים או רופא שיניים וטיפל בעבדו לרפואתו ותוך כדי הטיפול השחית עינו או עקר שינו: לדעת חכם אחד העבד יוצא לחירות ולדעת חכם אחר, רבן שמעון בן גמליאל שמו, העבד אינו יוצא לחירות. ומהי סיבת מחלוקתם? בפירוש הפסוק הכתוב בתורה: וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ וְשִׁחֲתָהּ" מתוך שנאמר "וְשִׁחֲתָה" משמע, טוען רבן שמעון בן גמליאל, שהאדון צריך להתכוון להשחיתה אך אם עשה זאת בשגגה תוך כדי טיפול רפואי אין העבד יוצא לחירות. שאלו התלמידים: הרי פרשנותו של רבן גמליאל את המילה וְשִׁחֲתָה סבירה מאוד, אם כך כיצד יסביר החכם דלעיל את המילה וְשִׁחֲתָה?
תשובה: מהמילה וְשִׁחֲתָה נלמד למקרה שהאדון מיילד את שפחתו ומכניס את ידו לרחם השפחה לעזור לה בלידה ותוך כדי הסיוע עיוור את עין העובר, במקרה זה אין העובר יוצא לחירות. ומה בין המקרה הראשון שהאדון רופא עיניים למקרה האדון המיילד?
רופא העיניים עוסק בעין, לכן אף אם השחיתה בשוגג העבד יוצא לחירות. האדון המיילד עוסק בלידה ולא בעין, לכן אם השחית את עינו הוולד אינו יוצא לחירות.
עוד קבעו החכמים שאם העבד עיוור והאדון עקר את עינו העבד יוצא לחירות, אף שבלאו הכי העבד אינו רואה, הרי שהאדון גרם לחסרון איבר עינו בעקירתו אותה. עוד קבעו החכמים שאם יש לעבד מום מולד של יתרת איברים כגון שש אצבעות ביד והאדון חתכה, העבד יוצא לחירות. סייג אחת התלמידים, רב הונא שמו, שיתרת האצבע צריכה להיות על סדר יתר האצבעות באותה שורה, אך אם האצבע היתרה גדלה באופן מעוות מחוץ לשורת האצבעות אזי אם האדון חתכה אין העבד יוצא לחירות. (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כד, עמוד ב – דף כה עמוד א)

נוסח התלמוד כלשונו:

"ת"ר: הכהו על עינו וכהתה, על שינו – ונדדה, אם יכול להשתמש בהן עכשיו – אין עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו – עבד יוצא בהן לחירות. תניא אידך: הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה, שינו נדודה והפילה, אם יכול להשתמש בהן כבר – עבד יוצא בהן לחירות, ואם לאו – אין עבד יוצא בהן לחירות. וצריכא; דאי אשמועינן הך קמייתא, משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחישא, אבל הכא דמעיקרא נמי נהורא כחישא – אימא לא; ואי אשמועינן הא, משום דסמיא לגמרי, אבל התם דלא סמיא לגמרי – אימא לא, צריכא. תנו רבנן: הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו לכחול לו עינו וסמאה, לחתור לו שינו והפילה – שיחק באדון ויצא לחירות; רשב"ג אומר: (שמות כא) ושחתה – עד שיתכוין לשחתה. ורבנן, האי ושחתה מאי עבדי ליה? מיבעי להו לכדתניא, ר"א אומר: הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה – פטור; מ"ט? דאמר קרא: ושחתה – עד שיכוין לשחתה. ואידך? מושחת שחתה נפקא. ואידך? שחת שחתה לא דריש. א"ר ששת: הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה – עבד יוצא בהן לחירות, מ"ט? מחוסר אבר הוא; ותנא תונא: תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות; יכול יבשה גפה, נקטעה רגלה, נחטטה עינה? ת"ל: מן העוף – ולא כל העוף. א"ר חייא בר אשי אמר רב: היתה לו יתרת וחתכה – עבד יוצא בהן לחירות. אמר רב הונא: והוא, שנספרת על גב היד".