קבע אחד החכמים, שמואל שמו, אריה מבוית, שאכל חיה או עוף ברשות הרבים כדרך אכילתם של אריות, בעל האריה פטור מתשלומי הנזק של אכילת החיה והעוף. לכן, אם האריה דרס כבשה ברשות הרבים ואכלה מייד בעודה בחיים בעליו פטור מתשלום הכבשה – כי דרכו של אריה לדרוס ולאכול מייד. ואילו אריה שדרס כבשה והרגה ולאחר מכן אכלה בעליו משלם את עלות הכבשה. משום שאין דרכו של אריה להרוג ולאחר מכן לאכול אלא אוכל מייד בעוד הכבשה חיה. ובלשון החכם: "אריה טרף ואכל – חייב". שאלו התלמידים: וכי אריה אין דרכו לטרוף ולאכול (כלומר להרוג ולאכול לאחר זמן) הרי משתמע מהכתוב שאריה טורף ולאחר מכן אוכל, כי כך כתוב: "אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו" (נחום, ב; 13) תשובה: דרכו של אריה להרוג כדי להאכיל גוריו אבל אין דרכו להרוג ולאכול בעצמו, כשאריה רוצה לאכול בעצמו הוא אוכלה בעודה בחיים. המשיכו התלמידים לשאול: מהכתוב משתמע שדרך אריה להרוג ולאחר מכן לאכול כי כך כתוב: "וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו"? תשובה: דרך אריה להרוג לצורך אכילתן של הלביאות אבל בשביל עצמו הוא אוכלה בעודה בחיים. המשיכו התלמידים לשאול: מהכתוב משתמע שדרך אריה להרוג ולאחר מכן לאכול כי כך כתוב: "וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו" תשובה: דרך אריה להרוג לצורך הצנעת הכבשה בחוריו אבל כשהוא אוכל מייד הוא אוכלה בעודה חיה. המשיכו התלמידים לשאול: מהכתוב משתמע שדרך אריה להרוג ולאחר מכן לאכול כי כך כתוב: "וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה"? תשובה: דרך אריה להרוג את הכבשה כדי להביאה למעונו אך כשרוצה לאוכלה הוא אוכלה בעודה חיה. שאלו התלמידים על דעתו של החכם דלעיל שמואל: מדברי חכמים קדמונים (תנאים) משתמע שאריה שהרג ולאחר מכן אכל דרכו בכך כי כך קבעו: אריה שנכנס לחצר פרטית והרג כבשה ואכל את בשרה בעליו משלם תשלום מלא. משמע, ניזקו של האריה נידון כאכילה טבעית ורגילה? תשובה: דברי חכמים קדמונים מתפרשים כך: האריה הרג את הכבשה כדי להניחה לגוריו – וכך דרכו להרוג כדי להניח לגוריו. המשיכו התלמידים לשאול: חכמים קדמונים כתבו במפורש שהאריה הרג את הכבש ואכל בשרה משמע לא הניח לגוריו? תשובה: האריה התכוון להרוג את הכבשה כדי להניחה לגוריו ולאחר שהרגה נמלך בדעתו והחליט לאוכלה בעצמו. שאלו התלמידים: ומניין נדע מתי האריה התכוון להורגה כדי להניחה ומתי כדי לאוכלה? עוד הוסיפו התלמידים להקשות: לדעת החכם שמואל, שחייב את בעל האריה בתשלום כשהרג כבשה ולאחר מכן אכלה, אולי האריה התכוון להורגה לצורך גוריו ולאחר מכן נמלך לאוכלה בעצמו? התלמיד, רב נחמן שמו, השיב שדברי חכמים קדמונים יתפרשו כך: אריה שהרג כבשה בחצר פרטית כדי להניח לגוריו ואו אריה שהרג כבשה ואכלה בעודה בחיים בעליו משלם מלוא הנזק. תלמיד אחר, רבינא שמו, הסביר את דעת החכם שמואל כך: דרכו של אריה להרוג כבשה ולאוכלה מייד ודרכו לאוכלה גם לאחר שמתה ודברי שמואל נאמרו באריה מבוית על-פי דעת חכם קדמון, רבי אלעזר שמו, שסובר שאריה מבוית אין דרכו לטרוף בכלל. שאלו התלמידים: אם כך, מדוע שמואל עשה הבחנה בין אריה שהרג כבשה ואכלה מייד בעודה חיה לבין כבשה שהרגה ואכלה לאחר שמתה? על כורחך, אמרו התלמידים, דברי התלמיד רבינא אינם שייכם לשמואל אלא נאמרו בעניין אחר (היות ומימרות חכמים נמסרו בעל-פה והיו שגורים בפי התלמידים לא תמיד ידעו באיזה הקשר הם נאמרו לכן, פעמים רבות נמצא בתלמוד שאמירת חכם נאמרת בהקשר שונה ובלשונם: " דרבינא לאו אשמואל אתמר אלא אמתניתא". (תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף טז, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר שמואל: ארי ברה"ר, דרס ואכל – פטור, טרף ואכל – חייב; דרס ואכל – פטור, כיון דאורחיה למידרס הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות, דהוה ליה שן ברשות הרבים ופטור, טרף – לאו אורחיה הוא. למימרא, דטריפה לאו אורחיה הוא, והכתיב: +נחום ב'+ אריה טורף בדי גורותיו! בשביל גורותיו. ומחנק ללבאותיו! בשביל לבאותיו. וימלא טרף חוריו! בשביל חוריו. ומעונותיו טריפה! בשביל מעונותיו. והתניא: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, טרפה בהמה ואכלה בשר – משלם נזק שלם! הכא במאי עסקינן – שטרפה להניח. הא אכלה קתני! בשנמלכה ואכלה. מנא ידעינן? ועוד, דשמואל נמי דלמא הכי הוא! אמר רב נחמן בר יצחק, לצדדין קתני: שטרפה להניח, או דרסה ואכלה – משלמת נזק שלם. רבינא אמר: כי קאמר שמואל – בארי תרבות, ואליבא דרבי אלעזר, דאמר לאו אורחיה. אי הכי, אפי' דרסה נמי ליחייב! אלא, דרבינא לאו אשמואל אתמר אלא אמתניתא כי תני מתניתא – בארי תרבות, ואליבא דר' אלעזר, דאמר לאו אורחיה. א"ה, ח"נ בעי לשלומי! דאייעד. א"ה, מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן? גבי תולדה דקרן בעי למיתנייה! קשיא".