קבע אחד מהחכמים, רב שמו, מי שהניח בשר כשר על שולחנו והשאירו ללא פיקוח הבשר אסור באכילה שמא התחלף הבשר הכשר בבשר נבלה. שאלו התלמידים: החכם הקדמון (תנא) התיר לקנות ממוכר גוי שידוע לנו שלקח בשר כשר משוחט יהודי משמע, אף שלא היה פיקוח על הבשר לא חוששים שיחליפו בבשר נבלה. תשובה: הגוי לא יחליף לבשר נבלה אך בשר המונח על השולחן יש חשש שיבואו עורבים וייטלו את הבשר הכשר ויניחו במקומו בשר נבלה. המשיכו התלמידים לשאול: חכמים קדמונים קבעו שהמוצא חתיכת בשר המונחת לפני חנויות שרובן מוכרות בשר כשר ומיעוטן בשר נבלה, חתיכת הבשר מותרת באכילה, שתולים שחתיכה זו מחנות כשרה באה. משמע, חתיכת בשר שהייתה מונחת על הקרקע ללא פיקוח לא חוששים שמא עורבים החליפוה בבשר נבלה. תשובה: המקרה דלעיל יתפרש כשחתיכת הבשר בידי גוי אבל אם אכן מונחת על הקרקע לפני החנויות החתיכה אסורה שמא עורבים החליפו את הבשר הכשר בבשר נבילה. המשיכו התלמידים לשאול: חכמים קדמונים קבעו שהמוצא בעיר קדירה ובה בשר מבושל אם רוב אוכלי תבשיל בשרי שבעיר הם התושבים היהודים התבשיל מותר באכילה ואם רוב אוכלי תבשיל בשרי אינם יהודים אזי הקדירה אסורה באכילה. משמע, קדירה ובה תבשיל בשרי המונחת על הקרקע אין חשש שתוחלף בבשר נבילה. תשובה: המקרה הנ"ל הוא כשהקדירה נפלה מהאדם לקרקע ומאז נפילתה לקרקע היה פיקוח על הקדירה. המשיכו התלמידים לשאול: חכמים קדמונים קבעו שחתיכות בשר הנמצאות מחוץ לתחומי בית המקדש מותרות באכילה ודבריהם נאמרו אף שלא היה פיקוח על הבשר משמע, אין חשש שעורבים יחליפו בשר כשר בבשר נבלה? תשובה: לדעת רב, חתיכות הבשר אסורות באכילה וקביעת חכמים קדמונים שחתיכות הבשר מותרות כוונתם מותרות ואינן מטמאות אך אסורות באכילה מחשש שעורבים החליפו את הכשר בנבלה. עוד אמרו התלמידים, שהדברים המיוחסים לרב, שחתיכת בשר שלא היה עליה פיקוח אסורה באכילה שמא עורבים החליפוה, לא נאמרה במפורש מפיו אלא התלמידים הסיקו הלכה זו מתוך מעשה שהיה. וכך היה המעשה, רב ישב על גשר נהר וראה יהודי המדיח ראש בקר, תוך כדי שהדיחו נפל למי הנהר. הלך היהודי והביא סל רשת כדי להעלות את הראש מהנהר והוא העלה שני ראשי בקר. רב שראה זאת אסר ליהודי לאכול את ראש הבקר שמא מבשר נבלה הוא. אמרו לו תלמידיו הרי יתכן שמראש בקר כשר הוא ומדוע אתה אוסר? השיבם משום שבשר נבלה מצוי יותר מאשר בשר כשרה. המשיכו התלמידים לשאול: אם מסקנה דלעיל נאמר מתוך מעשה שהיה וזו מסקנה נכונה מדוע יש לציין שזה נאמר מתוך מסקנה של מעשה רב ולא שנאמר במפורש מפיו, הרי המסקנה היא אותה מסקנה? תשובה: משום שיתכן לומר שרב אסר את ראש הבקר משום שהיה בנמל בו מצויים גויים לרוב ולכן אסר. עוד המשיכו התלמידים לשאול: כיצד רב אכל בשר – אם הוא חושש שעורבים יחליפו בשר כשר בבשר נבלה? תשובה: הוא הקפיד שיפקחו על הבשר משחיטתו עד אכילתו ולא שיעלימו עין ממנו. אפשרות נוספת שהוא סימן את חתיכות הבשר בסימן מיוחד כך שיוכל לזהותו.
מעשה נוסף היה עם רב כשהיה ליד הנהר וראה ספינה מתקרבת אמר: "יום טוב הוא לאורחי המקום שבאה ספינה למקום". הציץ לראות מה יש בתוכה וראה שיש חתיכות בשר תלויות על אנקול והקפיד לשמור על חתיכות הבשר שלא יתחלפו בבשר נבלה. אף על-פי כן רב לא אכל מהבשר. שאלו התלמידים: מדוע רב נמנע מאכילת הבשר? הרי הוא השגיח שלא יתחלף לבשר נבלה? תשובה: היות ורב אמר כשספינה מתקרבת זה סימן טוב לאורחי המקום זו אמירה של "ניחוש" וניחוש אסור על-פי ההלכה, לכן רב נמנע לאכול בשר מספינה שאמר ניחוש עליו. שאלו התלמידים: והלא ניחוש מהסוג שאמר רב מותר – משום שלא התייחס לסימן ברצינות מעשית שגרמה לו לשנות אורחות חייו אלא אמר כסימן טוב בלבד. הבהירו התלמידים; ניחוש אסור רק כשקובעים על פיו מעשה כגון ניחוש שעשה אלעזר עבד אברהם שאמר: אם הבחורה תשקה אותי ואת הגמלים אדבר עימה לצורכי השידוך עם יצחק ואם לא תציע להשקותו הוא לא לא ישדך אותה ליצחק. אם כן מדוע לא אכל רב מהבשר שבספינה? תשובה: משום שהסעודה הייתה סעודת רשות ולא סעודת מצווה ורב נהג לאכול רק בסעודות מצווה. שלושה רבנים היו מסתמכים על סימנים כאות לעתיד. רב – היה בודק אם הגיעה ספינה לנהר סימן טוב הוא, שמואל – בדק בספר מה הוא חוזה לעתיד, ורבי יוחנן- נהג לבקש מתינוק שיאמר פסוק העולה על ראשו ומתוך הפסוק למד את העתיד. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צה, עמוד א – דף צה, עמוד ב).
נוסח התלמוד כלשונו:
"אמר רב: בשר, כיון שנתעלם מן העין – אסור. מיתיבי, רבי אומר: מקולין וטבחי ישראל, בשר הנמצא ביד עובד כוכבים – מותר! נמצא ביד עובד כוכבים שאני, תא שמע: תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח – ספקו אסור, ובנמצא – הלך אחר הרוב! הכא נמי: בנמצא ביד עובד כוכבים. תא שמע: מצא בה בשר (אם חי) – הלך אחר רוב טבחים, ואם מבושל – הלך אחר רוב אוכלי בשר, וכי תימא: הכא נמי בנמצא ביד עובד כוכבים, מבושל – הלך אחר רוב אוכלי בשר? ונחזי, אי דעובד כוכבים נקיט ליה, אי דישראל נקיט ליה! הכא במאי עסקינן: בעומד ורואהו; תא שמע: נמצא בגבולין, אברים – נבלות, חתיכות – מותרות, וכי תימא: הכא נמי – בעומד ורואהו, אברים – נבלות, אמאי? מידי הוא טעמא אלא לרב, הא איתמר עלה; רב אמר: מותרות משום נבלה, ולוי אמר: מותרות באכילה. והא דרב, לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר, דרב הוה יתיב אמברא דאישתטית, חזיא לההוא גברא דהוה קא מחוור רישא, נפל מיניה, אזל אייתי סילתא, שדא – אסיק תרין; אמר רב: עבדי נמי הכי? אסרינהו ניהליה. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: דאיסורא שכיחי, דהתירא לא שכיחי? אמר להו: דאיסורא שכיחי טפי. וכי מכללא מאי? פרוותא דעובדי כוכבים הואי: תדע, דקאמר להו: דאיסורא שכיחי טפי. אלא רב היכי אכל בשרא? בשעתיה, דלא עלים עיניה מיניה, איבעית אימא: בציירא וחתומא, ואי נמי: בסימנא, כי הא דרבה ב"ר הונא מחתך ליה אתלת קרנתא. רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה, חזי מברא דקאתי לאפיה, אמר: מברא קאתי לאפי, יומא טבא לגו; אזל קם אבבא, אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא, טרף אבבא, נפוק אתו כולי עלמא לאפיה, אתא טבחי נמי, לא עלים רב עיניה מיניה, אמר להו: איכו השתא, ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא; מ"ט? אי משום איעלומי – הא לא איעלים, אלא דנחיש – והאמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! אלא: סעודת הרשות הואי, ורב לא מתהני מסעודת הרשות. רב בדיק במברא, ושמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא"