אדם הנוגע במת נטמא ואינו יכול להיכנס לבית המקדש. דינים רבים נכתבו על טומאת המת ואחד מהם: גופת מת הנמצאת בשלב ריקבון. קבעו חכמים שרק ריקבון של גופת מת אחד מטמא. כלומר, אם נרקבו שתי גופות אדם יחדיו הנוגע ברקב אינו טמא. ויתירה מכך אם התערב עם רקב גופת המת כל דבר זר פרט לגוף, הנוגע ברקב לא נטמא. שאל חכם אחד, ר' ירמיה שמו: אישה בהריון שמתה האם הרקב שלה מטמא? מה הם צדדי הספק? מצד אחד יש בבטנה עובר ויחשב כשתי גופות. מצד אחר, עוברה נחשב כחלק מגוף האישה ויחשבו כגוף מת אחד. עוד המשיך לשאול: אישה שקיימה יחסי מין עם גבר ושכבת הזרע שלו עדיין ברחמה ומתה ולאחר מכן גופתה נרקבה יחד עם זרע הגבר שברחם, הנוגע בה טמא או טהור? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד היות והזרע עתיד להפרות את הביצית ייחשב כגוף האישה . מצד אחר הרי שכבת הזרע באה מגבר אחר מחוץ לגוף האישה ואמור להיחשב כחלק זר בגופה. חכם אחר, רב פפא שמו, המשיך לשאול: צואה במעי המת ונרקב יחד עם המת מה דין הנוגע ברקב זה? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד דרך אדם לאכול ולהימצא במעיו צואה לכן יחשב כחלק מגופו. מצד אחר הצואה היא תוצאה של אוכל הבא מבחוץ לכן יחשב כדבר זר לגוף והנוגע לא יטמא. חכם אחר, רב אחא בריה דרב איקא שמו, המשיך לשאול: מה דין עורו של המת הנרקב יחד עם בשרו? וכן מה דין רוקו וכיחו של המת שנרקב יחד עם הגוף? הגיב אחד מהתלמידים, אם גם עור המת, צואתו ורוקו נחשב כגוף זר, אם כך מתי יש דין רקב גוף מת שמטמא, הרי כל המתים נרקבים יחד עם צואתם, עורם ורוקם? תשובה: מת זה נעשה לו חוקן והפשיטו עורו באמצעות מים חמים. (תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף נא, עמודים א –ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"איזהו מת שיש לו רקב? מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים – זהו מת שיש לו רקב ומטמא, נקבר בכסותו בארון של עץ או על גבי רצפה של לבנים – זהו מת שאין לו רקב ואינו מטמא.
בעי רבי ירמיה: עובר במעי אשה הוי גלגלים או לא? כיון דאמר מר עובר ירך אמו, הלכך גופה הוא ולא הוי גלגלין, או דלמא כיון דסופו לצאת – מיפרש פריש מינה? ואת"ל עובר דסופו לצאת מיפרש פריש מינה, שכבת זרע במעי אשה, מהו? מי אמרי' כיון דלא איתצר כי גופה דמי, או דלמא כיון דמעלמא קאתי לא? בעי רב פפא: פירשה, מהו? כיון דלא מקיימא בדלא אכלה – חיותא הוא, או דלמא הא נמי מעלמא אתי? בעי רב אחא בריה דרב איקא: עורו, מהו? בעי רב הונא בר מנוח: כיחו וניעו, מהו? א"ל רב שמואל בר אחא לרב פפא: ואי ס"ד כל הני דקאמר הוי גלגלין, רקב דמטמא היכי משכחת לה? דאשקייה מי דקלים וסכיא נשא ושלקו במי טבריא".