חכמי המשנה קבעו שאסור ליהודי למסור את בהמתו לשמירה בפנסיון בעלי חיים שבבעלות גויים, משום שדרכם של גויים לבעול בהמות (גם כלבים), והיות ועל-פי התורה גם גויים אסורים לבעול חיות ובהמות (ממצוות בני נח), הרי שאסור להכשילם לחטוא.
חכמי התלמוד התפלפלו בהרחבה בנושא זה וכך הם מתדיינים: אם דרכם של גויים לבעול בהמות, מדוע מותר לקנות בהמה מגוי ולהביא אותה כקורבן בבית המקדש, הרי בהמה שנרבעה אסור להקריבה על גבי מזבח? על שאלה זו השיבו כך: הגויים נזהרים שלא לבעול את בהמותיהם שלהם, את הנקבה – שלא יגרום לעיקורה מחמת הבעילה, ואת הזכר – שלא יגרום להכחשת בשרו מחמת הבעילה. אך בהמה השייכת ליהודי – לא אכפת לו שתיעקר או שתכחיש את בשרה לכן הוא נוהג לבעול את בהמות היהודים. המשיכו החכמים לשאול ולהקשות: אם כך, (כלומר שהגויים לא בועלים את בהמותיהם משום שהבעילה גורמת נזק לבהמה, ולכן מותר לקנות מהם בהמות לצורך קורבנות), מדוע מותר לקנות בהמות מנשים גויות לצורך קורבן, הרי הגויה חשודה שתביא את השור, האיל והתיש עליה כדי שיבעל אותה (כי הרי במקרה זה אין נזק לבהמה ולחיה), והשיבו, שגם הגויה נרתעת להביא את הבהמות שלה כדי שיבעלו אותה, שמא הזכר, מתוך שנהנה מהבעילה ימשיך לחזר אחר האישה וירדוף אחריה, וכולם יבינו שהיא נבעלה לו, ומחמת הבושה נמנעת מלעשות זאת. אך אם זאת בהמה של יהודים, חשש כזה לא קיים, משום שהיהודי מפקיד את בהמתו לזמן קצר ולוקח אותה בחזרה אליו, כך שהבהמה – לא יהיה לה זמן ושהות לחזר אחרי האישה הגויה. אם כך (שדרך הזכר לחזר אחר אישה לאחר שבעלה), המשיכו החכמים לשאול: מדוע אנו מזהירים את אלמנות ישראל שלא ישהו בביתן עם כלב זכר, כי חוששים אנו שיביאו את הזכר עליהן לרובען, הרי הכלב יחזר אחריה וכולם ידעו שהיא נזקקה לו, ומחמת הבושה תיזהר ולא תיבעל לכלב? על כך השיבו, שכלב זה שונה, משום שחיזורי הכלב אחר אישה יכולים להתפרש גם כרוצה לאכול ממנה ולאו דווקא לבעול אותה. ולכן אין האישה חוששת שיחשדו בה שנבעלה לכלב.

עוד המשיכו החכמים לשאול: מדוע אסור למסור בהמה ממין נקבה לגויה, הרי במצב של נקבה עם נקבה אין חשש שירבעו זו את זו. על כך השיבו שהחשש שמא יבוא חבר גוי למאהבת הגויה שלו כדי לבועלה ואם לא ימצא את המאהבת ילך לבהמה ויבעל אותה ואפילו אם המאהבת נמצאת, פעמים שהוא מעדיף את בהמת היהודים על פני אישה גויה שכבר אמרו חכמים: "חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן". עוד שאלו חכמים: ומה הדין בעופות? האם גם עופות דרך גויים לבעולן? ואם כן הרי שיהיה אסור למסור עופות לשמירה בפנסיון בבעלות גויים. השיבו החכמים שגם עופות הם נוהגים לרבוע, מתוך מעשה שהיה כך היה: בגוי שקנה אווז בשוק, רבעה ובעלה, לאחר מכן חנק אותה והרגה, ולאחר מכן עשה ממנה צלי ואכל . ועוד מעשה בערבי אחד שקנה ירך, חקק בה חור בגודל המתאים לאיבר מינו , רבע אותה עשה ממנה צלי ואכל אותה. (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כב, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ורמינהי: לוקחין מהן בהמה לקרבן, ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע, ולא משום מוקצה ולא משום נעבד; בשלמא מוקצה ונעבד, אם איתא דאקצייה ואם איתא דפלחיה לא הוה מזבין ליה, אלא רובע ונרבע לחוש! אמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבינא משמיה דרב: עובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר. התינח נקבות, זכרים מאי איכא למימר? אמר רב כהנא: הואיל ומכחישין בבשר. אלא הא דתניא: לוקחין בהמה מרועה שלהן, ליחוש דלמא רבעה לה רועה שלהן! מתיירא משום הפסד שכר. אלא הא דתניא: אין מוסרין בהמה לרועה שלהן, לימא: רועה שלהן מתיירא משום הפסד שכרו! אינהו דידעי בהדדי מרתתי, אנן דלא ידעינן בהו לא מרתתי. אמר רבה, היינו דאמרי אינשי: מכתבא גללא בזע, רגלא בחבריה ידע. אי הכי, זכרים מנקבות לא ניזבון, דחיישינן דלמא מרבעא ליה עילוה! כיון דמיגרי בה מרתתא. אלא הא דתני רב יוסף: ארמלתא לא תרבי כלבא ולא תשרי בר בי רב באושפיזא, בשלמא בר בי רב צניע לה, אלא כלבא כיון דמיגרה בה מרתתא! כיון דכי שדיא ליה אומצא ומסריך אבתרה, מימר אמרי אינשי: האי דמסריך אבתרה, משום אומצא דקא מסריך. נקבות אצל נקבות מאי טעמא לא מייחדינן? אמר מר עוקבא בר חמא: מפני שהעובדי כוכבים מצויין אצל נשי חבריהן, ופעמים שאינו מוצאה, ומוצא את הבהמה ורובעה. ואיבעית אימא: אפילו מוצאה נמי רובעה, דאמר מר: חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן, דא"ר יוחנן: בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. אי הכי, ישראל נמי! ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתן, עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני – לא פסקה זוהמתן. איבעיא להו: עופות מאי? תא שמע, דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא: אני ראיתי עובד כוכבים שלקח אווז מן השוק, רבעה, חנקה, צלאה ואכלה. וא"ר ירמיה מדיפתי: אני ראיתי ערבי אחד שלקח ירך מן השוק וחקק בה כדי רביעה, רבעה, צלאה ואכלה".