כלים שנעבדו לעבודת אלילים נאסרו בשימוש וצריך להשמידם. כך למשל כלים המעוטרים בציורי שמש, ירח ודרקון סביר להניח שנעשו לשם עבודה זרה לכן המוצאם צריך להשמידם. וכיצד משמידים כלים אלו? נחלקו החכמים. לדעת חכם אחד צריך להשליכם לים המלח, מקום שלא יוכלו בני האדם ליהנות מכלים אלו. לדעת חכם אחר, ר' יוסי שמו, אין צורך להוליכם לים אלא דיי לו שישחוק את הכלים ויפזר אותם לרוח. טענו חכמים דלעיל כנגדו, שאם יפזרם ברוח יתכן שייפלו ויזבלו את גידולי השדה ונמצא שכלים אלו מהנים את בני האדם. החכם ר' יוסי מנסה להביא ראייה מהכתובים במקרא והחכמים דוחים ראייתו וכך הם הראיות ודחייתם: אמר ר' יוסי לחכמים לאחר שבני ישראל יצרו את העגל לשם עבודה זרה משה נאלץ להשמידו וכך השמידו: "אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר" (דברים, ט; 21). משמע, צריך לטחון את כלי שנעבד לשם עבודה זרה ואין צורך להשליכו לים אלא מספיק להשליכו לנהר או לזרותו ברוח (תרגום זה הוא על-פי פירוש בעלי התוספות). השיבו החכמים להגנתם, משה לא זרק את העגל לים והצטרך לשחוק את העגל ולהשליך את האפר לנחל כדי לבדוק את האנשים על-ידי שתיית מי הנחל אם הם נטלו חלק ביצירת "עגל הזהב".
המשיך ר' יוסי להביא ראייה לדבריו; נאמר על מעכה, אמו של המלך אסא, שפיסלה פסל לעבודה זרה ואסא כמלך כשר שרפו והשליכו לנחל, הנה כך נאמר: "וְגַם אֶת מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּוַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן" (מלכים א פרק טו; 13). משמע אין צורך להשליך לים אלא דיי להשליכו לנחל. השיבו החכמים: בנחל קדרון אין גידולי שדה לכן אין חשש לזיבול השדה. השיב כנגדם ר' יוסי, והלא מדברי חכמים אחרים משתמע שסביבות נחל קדרון יש גידולי שדה. השיבו החכמים: יש מקומות סביב נחל קדרון שיש גידולי שדה ויש מקומות שאין שם גידולי שדה, ואסא השליך את פסל אמו לנחל קדרון באיזור שאין שם גידולי שדה.
בדרך אגב הבהירו התלמידים איזה פסל בדיוק עשתה מעכה, ובלשונם: "מהימִפְלַצְתָּהּ"? תשובה: מעכה בנתה פסל עם אבר מין זכרי שהייתה מזדווגת אתו בכל יום.
המשיך ר' יוסי להביא ראייה לדבריו מחזקיהו המלך שכתת את נחש הנחשת שעשה משה, משמע מספיק לטחון ולכתת את העבודה זרה ואין צורך להשליך לים. השיבו חכמים: נחש הנחשת שעשה משה שייך למשה, ואנשים אחרים אינם אוסרים כלי שאינו שייך להם. תוך כדי הדיון דלעיל מצאו התלמידים סתירה בין הכתוב בשמואל לדברי הימים: בספר שמואל נאמר שדוד נשא והרים את הפסילים של פלשתים ואילו בדברי הימים נאמר שדוד שרף את הפסילים הנה כך נכתב בשמואל: "וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶםוַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו" (שמואל ב, ה;21). וכך נכתב בדברי הימים: "וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ" (דברי הימים א, פרק יד; 12). השיבו התלמידים על סתירה זו כך: דוד חשב תחילה לשרוף את פסילי הפלשתים ככתוב בדברי הימים. לאחר מכן אתי תושב גת, שהנו גוי, ביטל את עבודת האלילים, לאחר שבוטלה העבודה זרה מהפסילים הם כבר מותרים בשימוש, לכן דוד נשא אותם ולקחם. המשיכו התלמידים לברר את המסופר בכתוב על כלי עבודה זרה שנשא דוד. הנה מסופר שדוד לקח כתר של מלך רבת עמון שמשקלה ככר זהב והניחה על ראשו כי כך כתוב: "וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד" (שמואל ב, יב; 30). שאלו התלמידים כיצד נשא דוד כתר כבד כל כך על ראשו? תשובה: אין הכתוב מתכוון שדוד נשא על ראשו את הכתר אלא כוונת הכתוב שמידות הכתר הולמות את מדות ראשו של דוד. תלמיד אחר השיב כך: מגנט היה בכתר שהקל על ראש דוד מפני כובד הכתר. (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מג, עמוד ב – דף מד, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מתני'. רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. אמרו לו: אף הוא נעשה זבל, שנאמר: (דברים יג) לא ידבק בידך מאומה מן החרם. גמ'. תניא: אמר להם רבי יוסי, והלא כבר נאמר: (דברים ט) ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר! אמר לו: משם ראיה? הרי הוא אומר: (שמות לב) ויזר על פני המים וישק את בני ישראל, לא נתכוין אלא לבודקן כסוטות. אמר להם רבי יוסי, והלא כבר נאמר: (דברי הימים ב' טו) וגם (את) מעכה (אמו) הסירה מגבירה אשר עשתה (מפלצתה) +מסורת הש"ס: [לאשרה מפלצת]+ וגו' וידק וישרף בנחל קדרון! אמר לו: משם ראיה? נחל קדרון אינו מגדל צמחין. ולא? והתניא: אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בהן! מקומות מקומות יש בו, יש מקום מגדל צמחין, ויש מקום שאין מגדל צמחין. מאי מפלצתה? אמר רב יהודה: דהוה מפליא ליצנותא, כדתני רב יוסף: כמין זכרות עשתה לה, והיתה נבעלת לו בכל יום. אמר להן רבי יוסי, והלא כבר נאמר: (מלכים ב' יח) וכתת נחש נחשת אשר עשה משה! אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר: (במדבר כא) ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף, לך – משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה, עמד וכיתתו. אמר להם, והלא כבר נאמר: (שמואל ב' ה) ויעזבו שם את עצביהם וישאם דוד ואנשיו, ומאי משמע דהאי וישאם דוד לישנא דזרויי הוא? כדמתרגם רב יוסף: (ישעיהו מא) תזרם ורוח תשאם, ומתרגמינן: תזרינון ורוח תטלטלינון! אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר: וישרפו באש, ומדלא כתיב וישרפם וישאם, ש"מ וישאם ממש. מכל מקום קשו קראי אהדדי! כדרב הונא, דרב הונא רמי, כתיב: (דברי הימים א' יד) ויאמר דוד וישרפו באש, וכתיב: וישאם! לא קשיא: כאן קודם שבא איתי הגיתי, כאן לאחר שבא איתי הגיתי, דכתיב: (שמואל ב י"ב) ויקח את עטרת מלכם מעל ראשו ומשקלה ככר זהב, ומי שרי? איסורי הנאה נינהו! אמר רב נחמן: איתי הגיתי בא וביטלה. משקלה ככר זהב, היכי מצי מנח לה? אמר רב יהודה אמר רב: ראויה לנוח על ראש דוד. רבי יוסי ברבי חנינא אמר: אבן שואבת היתה בה דהות דרא לה. רבי אלעזר אמר: אבן יקרה היתה בה ששוה ככר זהב".