חז"ל דקדקו בפרטים רבים בהלכות שחיטה; דיני הסכין, אופן ביצוע השחיטה ומקום השחיטה בגוף הבהמה. דינים אלו נקבעו אף שהכתוב בתורה התעלם לחלוטין מדרישת שחיטה מסוימת. למעשה אסרה התורה אכילה של בהמה ועוף שמתו מחמת מחלה וזקנה והיא הנקראת בתורה "נבלה" – "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה" (דברים, יד; 21). ואת הבהמה שנטרפה ונהרגה על-ידי חיה אחרת – "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ" (שמות, כב; 30). אך כשאדם הורג חיה כשרה מותר לאוכלה ללא דקדוקים ודרישות מיוחדות כי כך כתוב: "וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר" (ויקרא פרק יז; 13). משמע, הצד חיה אף באופן שירה חץ לגופה והרגהּ, מותרת באכילה ובלבד שיכסה את דמה בעפר. לכן שאל אחד התלמידים, רב כהנא שמו, מניין לנו שהכוונה לשחיטה בגרון? תשובה: נכתב בדיני הקורבנות: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר" (ויקרא, א; 5).
המילה "שָׁחַט" נחלקת לשניים; שח ו- חט. שח, במשמעות מתכופף, וחט במשמעות חיטוי וטיהור. וכך דרשו: השחיטה צריכה להיות במקום שהבהמה מתכופפת, כלומר, הגרון – שם תטהרנה, כלומר תשחטנה. שאלו התלמידים, אם מקום השחיטה צריך להיות מקום מתכופף בבהמה, אולי זה זנב? שכן גם דרכו של הזנב להתכופף. תשובה: היות ונדרש "שח", כלומר מתכופף. משמע לפני ששח הוא היה זקוף ודרך זנב להיות תמיד כפוף, ואילו הגרון פעמים זקוף ופעמים כפוף. ממשיכים התלמידים לשאול: ואולי מקום השחיטה הוא האוזן, שכן דרך האוזן – פעמים זקופה ופעמים כפופה. תשובה: האוזן אינה איבר שאם ישחטהו יגרום למות הבהמה. ממשיכים התלמידים לשאול: אפשר שהדרישה היא להתחיל את השחיטה מהאוזן ולהמשיך לשחוט עד שיחתוך איבר שיגרום למותה. תשובה: אכן נכון, אין להביא ראיה מהכתוב ששחיטה מהגרון, אלא הלכה זו התקבלה בעל-פה מדורות קדומים. חכם אחר, רב יימר שמו, מנסה להביא מקור אחר מהכתוב ששחיטה היא בגרון, נאמר: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ" (דברים, יב; 21) המילה "זָבַחְתָּ" נחלקת לשניים; זָב ו-חת. זב במשמעות שנוזל וחת, מלשון אל תירא ואל תחת, כלומר, מלשון שבירה וחיתוך. וכך דרשו: השחיטה צריכה להיות במקום שזב ונוזל, הוא הגרון, שנוזל ממנו דם. שאלו התלמידים: ואולי מקום השחיטה באף שנוזל ממנו הפרשות? תשובה: הנזילה צריכה להיות עקב חיתוך, ואילו הפרשות היוצאות מהאף נוזלות מאליהן ללא חיתוך. המשיכו התלמידים לשאול: ואולי מקום השחיטה בלב שמשם גם נוזל דם על-ידי חיתוך. תשובה: אכן נכון, אין להביא ראיה מהכתוב ששחיטה מהגרון, אלא הלכה זו התקבלה בעל-פה מדורות קדומים. אחד החכמים הקדמונים, ר' ישמעאל שמו, מנסה להביא מקור מהכתוב ששחיטה היא בגרון, שנאמר: "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר". המילה ושחט ניתן לסרסה ולקוראה בשׂין שמאלית כאילו נאמר ו"סחט". המילה "סחט" נחלקת לשניים; סח ו – חט. סח מלשון מסיח ומוציא קול, וחט מלשון חיטוי וטיהור. וכך דרשו: השחיטה צריכה להיות במקום שהבהמה מוציאה קול – הוא הגרון. שאלו התלמידים: ואולי השחיטה בלשון? הרי גם הלשון מוציאה קול כמו הגרון? תשובה: הלשון אינה איבר שאם ישחטהו יגרום למות הבהמה. המשיכו התלמידים לשאול: ייתכן שהדרישה היא להתחיל את השחיטה מהלשון ולהמשיך ולשחוט עד שיחתוך איבר שיגרום למותה. תשובה: אכן נכון, אין להביא ראיה מהכתוב ששחיטה מהגרון, אלא הלכה זו התקבלה בעל- פה מדורות קדומים (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף כז, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"מנין לשחיטה שהיא מן הצואר? שנאמר: (ויקרא א') ושחט את בן הבקר, ממקום ששח חטהו. ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא? דכתיב: (ויקרא י"ד) וחטא את הבית. ואיבעית אימא, מהכא: (תהלים נ"א) תחטאני באזוב ואטהר. ואימא: מזנבו! שח מכלל שזקוף בעינן, והא שח ועומד הוא. ואימא: מאזנו! בעינן דם הנפש וליכא. ואימא: דקרע ואזיל עד דם הנפש! ותו, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן? אלא גמרא, שחיטה מן הצואר נמי גמרא. וקרא למאי אתא? דלא לשוייה גיסטרא. רב יימר אמר, אמר קרא: (דברים י"ב) וזבחת, ממקום שזב חתהו. מאי משמע דהאי חתהו לישנא דמתבר הוא? דכתיב: (דברים א') אל תירא ואל תחת. ואימא: מחוטמו! זב על ידי חתוי בעינן, והאי זב מאליו הוא. ואימא: מלבו! ותו, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן? אלא גמרא, שחיטה מן הצואר נמי גמרא. וקרא למאי אתא? דלא לשוייה גיסטרא. דבי ר' ישמעאל תנא: ושחט – אל תקרי ושחט אלא וסחט, ממקום שסח חטהו. ואימא: מלשונו! בעינן דם הנפש וליכא. ואימא: דקרע ואזיל עד דם הנפש! ותו, שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנלן? אלא גמרא, שחיטה מן הצואר נמי גמרא".