חכמים קדמונים קבעו שאין לשאת אישה בחול המועד של פסח וסוכות. הסיבה לכך; חול המועד הוא חג שצריך לשמוח בו ולא בדבר אחר ובלשונם: אין מערבים שמחה בשמחה". החכם, שמואל שמו, התיר לארס אישה בחול המועד [טקס הנישואים מורכב משתי פעולות שבתקופת המקרא וחז"ל היו בזמנים שונים אפילו בהפרש של שנה בניהם: פעולה ראשונה, אירוסין – הקידושין שהגבר מקדש את האישה כלומר קונה אותה לאישה אך עדיין אינם יכולים לגור ביחד בבית אחד. פעולה שנייה, נישואים – הגבר כונס את האישה לביתו, בימינו פעולה זו נעשית מתחת לחופה כסמל לכניסה תחת קורת גג אחד ויש נוהגים שבני הזוג נכנסים לחדר מבודד כסמליות לכינוסה לביתו]. החכם דלעיל התיר לארס בחול המועד, אף שחכמים קדמונים אסרו לשמוח שמחה שאינה מעניינה של המועד, משום החשש שמא יבוא גבר אחר ויארס את האישה שרצה להתחתן איתה ובלשונו: "שמא יקדמנו אחר". שאלו התלמידים: מדוע חשש החכם דלעיל שמא יבוא גבר אחר ויישא את בחירת לבו? הרי הוא בעצמו סבר "שבכל יום ויום יוצאת בת קול מהשמיים ומזווגת זיווגים פלוני לפלונית ואלמוני לאלמונית משמע, הכל גזירה קדומה משמיים. ואם נקבע משמיים לראובן שיישא את לאה לא יתכן שיבוא שמעון ויישא אותה בניגוד לגזירה משמיים. אם כך, מדוע התיר החכם שמואל לארס שמא יישא גבר אחר את בחירת לבו? תשובה: יתכן וגבר אחר יחשוק בבחירת לבו ויתפלל לאלוהים שישנה את הגזירה. לכן, התיר החכם דלעיל לארס אישה אפילו בחול המועד. ומעשה היה בחכם, רבא שמו, ששמע גבר המתפלל לאלוהים ומבקש ממנו שפלונית תהיה אשתו. אמר החכם למתפלל: אין מקום לתפילה זו; אם נגזר משמיים שאישה זו תהיה אשתך היא תהיה. ואם לא, תפילתך תפילת שווא. וכשיתברר לך שלא תהיה אשתך תתאכזב ואמונתך באלוהים תפגע ותבוא לידי כפירה. לאחר מכן, שמע החכם שנוסח התפילה של הגבר, לזכות באישה שחשקה נפשו, היה כך: "או שאלוהים יהרגני לפני שאראה את אהובתי נישאת לאחר או שהאישה תמות לפניי". אמר לו החכם: אמרתי לך שלא ראוי להתפלל תפילה זו, כי יתכן ותפילה זו תתקבל לפני האלוהים – וזה היה החשש של החכם שמואל "שמא יקדימנו אחר" כלומר, שמא אדם יתפלל שתמות לפני הנישואים. ונוהג זה, שאלוהים גוזר מראש "פלוני לפלונית" נתמך הוא במקורות – תורה, נביאים וכתובים – מן התורה: "וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵה' יָצָא הַדָּבָר" (בראשית, כד; 50) . משמע, אלוהים ייעד את רבקה ליצחק כגזרה קדומה. מן הנביאים: " וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא" (שופטים, יד; 4). משמע, שמשון יועד לדלילה אף שהיא גויה כגזרה קדומה מאלוהים. מן הכתובים: "בַּיִת וָהוֹן נַחֲלַת אָבוֹת וּמה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי, יט; 14) משמע, אומנם רכוש – בית וכסף – הם ירושה מאבות, אך אישה לגבר גזרה קדומה היא מאלוהים. (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף יח, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר… ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! – אלא: שמא יקדמנו אחר ברחמים. כי הא דרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי ואמר: תזדמן לי פלניתא. – אמר ליה: לא תיבעי רחמי הכי. אי חזיא לך – לא אזלא מינך, ואי לא – כפרת בה'. בתר הכי שמעיה דקאמר: או איהו לימות מקמה או איהי תמות מקמיה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא? הכי אמר רב משום רבי ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש. מן התורה – דכתיב (בראשית כ"ד) ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר, מן הנביאים – דכתיב (שופטים י"ד) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. מן הכתובים – דכתיב (משלי י"ט) בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת".