בזמן בית המקדש, אדם שחטא היה מביא קורבן כדי לכפר על חטאו. כחלק מפולחן הכפרה צריך למלוק את צוואר העוף ולהזות (לזרוק ולהשליך) מדמו על דופן המזבח כי כך כתוב:
"וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ (של העוף) … , וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא, ה; 8-9). הכהן הזורק את הדם על המזבח חייב להיות בריא ושלם בגופו. כהן בעל מום כגון גידם, פסח או עיוור עבודתו במקדש פסולה ואינה מכפרת. שאל אחד החכמים מה הדין כשהכהן זרק את דם העוף, ובעוד הדם באוויר, בטרם הגיע הדם לדופן קיר המזבח, נקטעה ידו של הכהן. ומה הם צדדי הספק? האם הכהן צריך להיות שלם , ולא גידם, בזמן הזריקה בלבד או שמא הוא צריך להיות שלם גם בזמן שהדם מגיע לדופן המזבח? (התלמוד הכריע שצריך להיות שלם גם בזמן הגעתו של הדם לדופן המזבח. תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף טו, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"דהא בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היה מזה, ונקטעה ידו של מזה עד שלא הגיע דם לאויר המזבח, מהו? וא"ל: [פסולה, מ"ט]? והזה… ונתן בעינן".