פועל הבוצר ענבים בכרם מותר לו על-פי חוקי התורה לאכול מהענבים שהוא בוצר ואין זה נחשב כגוזל את מעסיקו, כי כך פרשו חכמים את הכתוב: "כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן" (דברים, כג; 25). קבעו חכמים קדמונים (תנאים) שאם הפועל אורה (קוטף) תאנים אינו יכול לאכול ענבים ואם בוצר ענבים אינו יכול לאכול תאנים. שאלו התלמידים: האם מותר לפועל לבצור בגפן אחת אך לקטוף אשכולות מגפן אחרת מאותו כרם ולאכול? ומה הם צדדי הספק? בפרשנות הפסוק דלעיל. מצד אחד ניתן להבין שחוקי התורה התירו לפועל לאכול ממין הפירות שקוטף ובוצר. מצד אחר, ניתן להבין מחוקי התורה שדווקא הנטיעה שממנה בוצר ומכניס לכלי האיסוף רק ממנו מותר לאכול את הענבים. שאלו תלמידים אחרים: אם פועל שבוצר מזמורה אחת אינו יכול לאכול מנטיעת גפן אחרת ולאכול, כיצד שור יכול לאכול תוך כדי עבודתו? הרי השור הרתום לעגלת הבוצר נמצא קדימה מזמורת הגפן שהפועל בוצר, על כורחך טוענים התלמידים, מותר לאכול אף מגפן שאינו עוסק בבצירתה. השיבו התלמידים, שזו אינה ראייה, שכן יש מציאות שהשור יאכל מהזמורה שהפועל בוצר ממנה כגון: שהזמורה ארוכה מאוד המגעת לפועל מאחור ולשור לפנים. מנסים התלמידים להכריע בין הצדדים דלעיל מתוך דברי הקדמונים (תנאים). במשנה נאמר כך: " היה עושה בתאנים – לא יאכל בענבים" – משמע היה אורה בתאנה אחת לא יבצור בזמורת ענבים אחרת שנמצאת במקום אחר. מכאן יש להסיק שאם הייתה תאנה במקום אחר מותר לו לאכול מתאניה. דחו התלמידים ראייה זו בטענה: שחכמים קדמונים קבעו דבריהם במציאות שהגפן מודלית ונסרכת על התאנה כדרך צמחים מטפסים – ושניהם במקום אחד הם – ובזמן שהוא עוסק בקטיפת תאנים ואותם מכניס לכלי, הוא צריך להפריד את ענפי הגפן מהתאנים – ובאופן זה נקבע במשנה שאם אורה תאנים אינו יכול לאכול ענבים. המשיכו התלמידים לנסות ולהכריע בספק דלעיל מדברי הקדמונים. במשנה נאמר: "אבל מונע [הפועל] את עצמו עד שמגיע למקום יפות ואוכל". מתוך שנאמר "מונע עצמו" משמע ממתין הפועל עד שיגיע לגפן שענביה יפות ואם היה מותר לאכול מגפן אחרת, בשביל מה הוא צריך למנוע עצמו מלאכול ולהמתין עד שיגיע לגפן שענביה יפים, פשוט ילך ויבצור ויחזור לגפן שממנה הוא בוצר ויאכל. השיבו התלמידים וקבעו שבודאי אסור ללכת לגפן אחרת ולאכול משום שהפועל גורם לבזבוז זמן וביטול מלאכה. אלא הספק דלעיל הוא במקרה שבני משפחת הפועל נמצאים אתו והם יכולים לבצור עבורו את הענבים היפים – כך שהוא כפועל לא מתבטל ממלאכת בצירת הענבים. ניסו התלמידים להכריע ספק זה מתוך דברי קדמונים שהתירו לפועל, מתוך תקנת חכמים, לאכול ענבים כשהוא הולך משורת גפנים לשורה אחרת. משמע, טענו התלמידים, מותר לפועל לאכול בהליכתו לשורה אחרת רק מכוח תקנת חכמים, אך על-פי חוקי התורה הפועל לא יכול לאכול מהענבים שבצר משורה אחת והוא הולך לשורה אחרת אף שמהלך משורה לשורה נחשב כעושה מעשה ועובד. דחו התלמידים ראייה זו וטענו שההליכה משורה לשורה אינה נחשבת מעשה ואין זה חלק מהעבודה לכן אף מחוקי התורה אסור לו לאכול בשעת הליכתו.

(סוגיות תלמודיות עברו בעל פה מתלמיד לתלמיד ורק בתקופה מאוחרת נערכו ונכתבו הסוגיות. מטבע הדברים, ששכחה מצוייה אצל בני אדם הדברים עברו בשיבוש וחוסר דיוק ונוצרו הבדלי גירסא. לכן פעמים רבות נמצא גירסא אחרת לסוגיא והיא פותחת במילים: "איכא דאמרי" כלומר, יש אומרים נוסח אחר לסוגיא).

יש אומרים ההפך – תחילה סברו התלמידים שהליכה אינה נחשבת מעשה והפועל אינו נחשב כעובד ולכן אסור לו לאכול בשעת הליכתו אף מחוקי התורה וחכמים תקנו שיאכל אף בהליכתו. אך בשעת בצירתו ממש מותר לו לאכול מענבים של גפן אחרת. דחו התלמידים ראייה זו בטענה שהליכה נחשבת מעשה ועבודת פועל, ובכל זאת התירו לו לאכול מחמת תקנת חכמים בלבד. משמע היות ובצר משורה אחת והוא הולך לעבוד בשורה אחרת נחשב הוא כבוצר בגפן אחת ואוכל מגפן אחרת שאסור על-פי חוקי התורה. (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צא, עמוד ב – דף צב, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"משנה. היה עושה בתאנים – לא יאכל בענבים, בענבים – לא יאכל בתאנים. אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום יפות ואוכל. וכולן לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל משום השב אבידה לבעלים אמרו: פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, ובחמור כשהיא פורקת.
גמרא. איבעיא להו: עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר? ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן – והא איכא, או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן – והא ליכא? ואם תמצי לומר: עושה בגפן זה לא יאכל בגפן אחר, שור במחובר היכי אכיל? – אמר רב שישא בריה דרב אידי: בשרכא. תא שמע: היה עושה בתאנים – לא יאכל בענבים. הא תאנים ותאנים דומיא דתאנים וענבים – אוכל, ואי אמרת עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר, היכי משכחת לה? – אמר רב שישא בריה דרב אידי: במודלית. תא שמע: אבל מונע את עצמו עד שמגיע למקום היפות ואוכל, ואי אמרת עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר – ניזיל וניתי וניכול! – התם, משום ביטול מלאכה – לא קא מיבעיא לן, כי קא מבעיא לן – היכא דאיכא אשתו ובניו, מאי? תא שמע: וכולם לא אמרו אלא בשעת מלאכה, אבל מפני השב אבידה לבעלים אמרו פועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ובחזירתן מן הגת. סברוה: מהלך כעושה מעשה דמי, ומשום השב אבידה לבעלים הוא דאכיל, מדאורייתא לא אכיל. אלמא: עושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר. – לא, לעולם אימא לך: עושה בגפן זה – אוכל בגפן אחר, ומהלך לאו כעושה מעשה דמי. איכא דאמרי, סברוה: מהלך לאו כעושה מעשה דמי, והיינו טעמא דמדאורייתא לא אכיל – משום דלאו כעושה מעשה דמי, הא עושה מעשה – אכיל מדאורייתא. אלמא: עושה בגפן זה אוכל בגפן אחר! – לא, לעולם אימא לך: עושה בגפן זה – אינו אוכל בגפן אחר, מהלך כעושה מעשה דמי".