אסור, על-פי דין תורה לחסום פי השור בשעת הדיש (דרכם היה להפריד את קליפת החיטה מהגרגיר על-ידי דריכת הרגליים של השור על שיבולי החיטים) כדי להגבילו באכילה תוך כדי הדישה, אלא צריך לאפשר לשור לאכול מהחיטים שאותם הוא דש , כי כך כתוב בתורה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ " (דברים, פרק כה; 4).
חכמי התלמוד מתפלפלים ושואלים: מה הדין אם היה לשור קוץ בפיו האם צריך להסירו מפיו כי במציאות זו , שיש לו קוץ, השור לא יכול לאכול ונחשב שהוא דש עם שור "שפיו חסום" או שמא היות והקוץ נכנס לו מאיליו, והבעלים לא עשו את המעשה, אין זה נחשב "חוסם שור בדישו" ולכן יהיה מותר לדוש עם השור כשקוץ בפיו ואינו יכול לאכול מהחיטים.
עוד המשיכו להתדיין: מה הדין אם יש אריה ליד השור, שמרוב הפחד השור לא מצליח לאכול, האם צריך לסלק את הארי או לא? ועוד שאלו, מה הדין אם פרס שמיכה על החיטים והשור דורך על השמיכה, הרי במצב זה השור לא רואה את החיטים, ואולי באופן זה "התורה" לא אסרה , או שמא גם באופן זה אסור לחסום פיו. ( ספקות אלו לא הוכרעו. תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ, עמוד ב ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעי רמי בר חמא: הושיב לה קוץ בפיה, מהו? – הושיב לה? חסימה מעלייתא היא! אלא: ישב לה קוץ בפיה, מהו? הרביץ לה ארי מבחוץ, מהו? – הרביץ לה? חסימה מעלייתא היא! אלא: רבץ לה ארי מבחוץ, מהו? העמיד בנה מבחוץ, מהו? היתה צמאה למים, מהו? פרס לה קטבליא על גבי דישה, מהו? פשוט מהא חדא, דתניא: רשאי בעל פרה להרעיב פרתו כדי שתאכל מן הדישה הרבה, ורשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני הבהמה כדי שלא תאכל מן הדישה הרבה. – שאני התם דקא אכלה. איבעית אימא: רשאי בעל הבית להתיר פקיע עמיר לפני בהמה מעיקרא, כדי שלא תאכל הרבה מן הדישה".