לרפואתו של החולה במלריה (קדחת הביצות) הציע אחד החכמים, אביי שמו, שיילך למקום בו יש מאגרי מלח, ובמטבע חדש יטול מלח ויתלה אותו על צווארו עם שיער בהמות. אם הצעה זו לא תרפאהו, אמר חכם דלעיל, ילך לצומת דרכים וכשיראה נמלה גדולה שנושאת משא כל שהוא, יקחנה ויכניסנה בשפופרת של נחושת ויאטום אותה הרמטית. ינענע את השפופרת ויאמר לנמלה: מחלותייך יעברו אליי ומחלותיי יעברו אלייך. שאל אחד התלמידים, רב אחא בן רב הונא שמו: הנוסח המוצע שיאמר לנמלה "מחלותייך יעברו אליי" אינו נוסח ראוי. משום שיש לחוש שמא הנמלה כבר נדבקה בחולי המלריה על-ידי אדם אחר החולה במלריה ואם יבקש שמחלות הנמלה יעברו אליו נמצא שוב נדבק במלריה. לכן הציע החכם לומר לנמלה נוסח אחר: "מחלתי ומחלתך יעברו אלייך". ואם גם הצעת רפואה זו לא תרפאהו, יעשה את ההצעה הבאה. ייטול ספל חדש לנהר ויאמר לנהר: הלווני כוס מים "לאורח" (למלריה) שבא אליי. יסובב את הכוס המלאה מים שבע פעמים מעל ראשו, וישפוך אותם מאחוריו, ויאמר לנהר: "נהר נהר קח את המים שנתת לי, שהאורח (מלריה) שבא אליי, ביומו בא ובו ביום הלך". (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סו, עמוד ב).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר אביי, אמרה לי אם: לאשתא בת יומא – לישקול זוזא חיוורא וליזיל למלחתא וליתקול מתקליה מילחא, ולצייריה בחללא דבי צואר בנירא ברקא. ואי לא – ליתוב אפרשת דרכים, וכי חזי שומשמנא גמלא דדרי מידי, לישקליה ולישדייה בגובתא דנחשא, וליסתמיה באברא, וליחתמי בשיתין גושפנקי, ולברזוליה ולידריה, ולימא ליה: טעונך עלי וטעונאי עלך. אמר ליה רב אחא בריה דרב הונא לרב אשי: ודילמא איניש אשכחיה ואיפסק ביה? אלא לימא ליה: טעונאי וטעונך עלך. ואי לא – לישקול כוזא חדתא וליזיל לנהרא, ולימא ליה: נהרא נהרא, אוזפן כוזא דמיא לאורחא דאיקלע לי. וליהדר שב זימני על רישיה ולשדיין לאחוריה, ולימא ליה: נהרא נהרא, שקול מיא דיהבת לי, דאורחא דאיקלע לי ביומיה אתא וביומיה אזל".