כתיבת גט גירושים ומסירתו לאישה נידונו בפרטים רבים. כך למשל, אם בעל זרק גט לחצר ששייך לאישה הרי זה נידון כאילו קיבלה האישה גט בידה, בלשון חכמים: "חצר קונה". מעשה באדם שזרק גט לחצר אשתו ונפל בין החביות. כשהלכו לחפש את הגט לא מצאוהו ובמקומו מצאו קלף מזוזה. קבע אחד החכמים, רב נחמן שמו, היות ואין מצוי שיהיו מזוזות בין החביות סביר להניח שהבעל זרק מזוזה ולא גט לכן אין האישה מגורשת. סייגו התלמידים את דבריו ואמרו שאם נמצאו יותר ממזוזה אחת, הואיל והתברר שיש מזוזות גם ללא זריקת הבעל יש להניח שהוא אכן זרק גט. והסיבה שהגט לא נמצא משום שעכברים לקחו אותו, לכן הגירושים תקפים. מקרה נוסף שבא לפני חכמים, באדם שנכנס לבית הכנסת הוציא ספר תורה מארון הקודש ונתנו לאישתו ואמר לה: "זה גיטך והרי את מגורשת". אמר אחד החכמים, רב יוסף שמו, מסירת ספר תורה אינו יכול להוות תחליף לגט גירושים. ונימק את דבריו; לא סביר שהבעל כתב את נוסח הגט, כנדרש בהלכה, בגב ספר התורה בכתב שאינו ניכר כגון בצבע הדומה לצבע עיבוד הקלף, משום שכתב שאינו ניכר ואינו קרי אינו תקף בהלכה לכתיבת גט. וכן אין לחוש שהבעל התכוון לגרש את האישה בנוסח הקיים בלאו הכי בספר התורה: "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת" (דברים, כד; 1) משום שמתנאי כשרות הגט שייכתב מראש לשם גירושים ולשם גרושי אישה מסוימת. והיות והסופר סת"ם שכתב את ספר התורה לא התכוון בכתיבת פסוק זה לשם גירושי האישה המסוימת לכן אין זה תקף. כמו כן אין לחשוש שמא הבעל שילם לסופר סת"ם מראש כדי שיכתוב פסוק דלעיל לשם גירושי אשתו, משום שמחוקי הגט ששמות הבעל והאישה יהיו רשומים בגט, ובספר תורה שמותיהם לא רשומים. שאלו התלמידים: מדוע החכם דלעיל נימק את פסק הדין כשהדבר מובן מאליו שספר תורה לא יכול להוות תחליף לגט? תשובה: החכם דלעיל, רב יוסף, רצה להורות שכתב שאינו ניכר אינו תקף לגט (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף יט, עמוד ב – דף כ, עמוד א ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני, אשתכח מזוזתא; אמר רב נחמן: מזוזתא ביני דני לא שכיחא. וה"מ דאשתכח חדא, אבל ב' ג', מדהא הואי הא נמי הואי, וגיטא אימור עכברים שקלוה. ההוא גברא דעל לבי כנישתא, שקל ספר תורה יהיב לה לדביתהו, ואמר לה הא גיטך; אמר רב יוסף: למאי ליחוש לה? אי משום מי מילין – אין מי מילין על גבי מי מילין,
אי משום כריתות דאית בה – הא בעינא (דברים כ"ד) וכתב לה לשמה, וליכא; וכי תימא, ליחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא מעיקרא, הא בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ושם עירה, וליכא".