ביום שבת אסור לטלטל חפצים ועצמים שאין בהם שימוש בשבת. לכן אסור לטלטל ולהחזיק אבנים בשבת, היות ואין דרך לעשות בהם שימוש (בלשון ההלכה: "מוקצה"). אך אם אדם נזקק לעשות את צרכיו, ומן הסתם צריך לקנח את צואתו מפי הטבעת (דרכם היה לקנח את פי הטבעת באבנים) מותר לו לטלטל עד שלוש אבנים בלבד, הראויות בצורתן לקנח את פי הטבעת. נחלקו חכמים על גודל האבנים המותרות בטלטול לקינוח פי הטבעת; יש האומר שגודל האבנים המותרות צריך להיות גודל זית, אגוז ויש האומר גודל ביצה. הוסיף חכם אחר, רבי ינאי שמו, שההגבלה לקחת שלוש אבנים בלבד לקינוח פי הטבעת, היא רק אם אדם מתפנה לצרכיו במקום שאינו מיועד לעשות צרכים. אך אם הוא מתפנה במקום המיועד לעשות צרכיו (בלשון חכמים: "בית כסא קבוע") יכול הוא לקחת כמות אבנים גדולה יותר ובלבד שיוכל להחזיקם ביד אחת. הוסיף חכם אחר, רב ששת שמו, שהגבלת גודל האבן – לכזית, אגוז וביצה היא באבנים שלא יועדו לקינוח, או שאין עליהן סימן שיועדו לצורכי קינוח, אך אם האבן מיועדת לקינוח פי הטבעת, כגון שיש עליה כבר סימני קינוח – צואה על האבן, הרי שמותר לקחת גם אבן גדולה יותר. שאלו התלמידים: מדברי רב ששת משתמע שמותר לקנח באבן שכבר קינחו בה אחרים, והלוא הזהירו חכמים שלא יקנח אדם פי טבעתו באבן שכבר קינח בו חברו שמא יצאו לו טחורים? השיבו התלמידים כמה אפשרויות המתירות לקנח באבן שקינח בה חברו, מבלי שיצאו לו טחורים: צואת חברו כבר התייבשה באבן, או שקינח בצד הנקי של האבן, או שהצואה הנמצאת על האבן היא שלו מקינוח קודם. עוד הוסיף ושאל חכם אחד, אביי שמו, את רב יוסף: מה הדין אם ירדו גשמים על האבן עם סימני הקינוח, וניקו את הצואה הדבוקה בה, האם מותר לטלטלה או אסור, ומה הם צדדי הספק? מצד אחד היו באבן סימני קינוח שייחדו את האבן לשימוש, מצד אחר הסימנים הוסרו, ובכך מבטל את ייחודה לקינוח. השיבו רב יוסף: אם רישום הצואה עדיין נראה וניכר מותר. (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פא, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"תנו רבנן : שלוש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא. וכמה שיעורן? רבי מאיר אומר: כאגוז, רבי יהודה אומר: כביצה. אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: כמחלוקת כאן כך מחלוקת באתרוג. התם מתניתין הכא ברייתא! – אלא: כמחלוקת באתרוג – כך מחלוקת כאן.

אמר רב יהודה: אבל לא את הפאייס. מאי פאייס? אמר רבי זירא: כרשיני בבלייתא. אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחול. מתקיף לה מר זוטרא: ליסתכן? כלאחר יד, אמר רבי ינאי: אם יש מקום קבוע לבית הכסא – מלא היד, אם לאו – כהכרע מדוכה קטנה של בשמים. אמר רב ששת: אם יש עליה עד – מותר. מיתיבי: עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות, ואלו הן: האוכל עלי קנים, ועלי גפנים, ולולבי גפנים, ומוריגי בהמה בלא מלח, ושדרו של דג, ודג מליח שלא בישל כל צורכו, והשותה שמרי יין, והמקנח בסיד ובחרסית. בצרור שקינח בו חברו, ויש אומרים אף התולה עצמו בבית הכסא! – לא קשיא, הא בלח, הא ביבש. ואיבעית אימא: כאן – מצד אחד, וכאן – משני צדדין. ואיבעית אימא: הא – דידיה, הא – דחבריה. אמר ליה אביי לרב יוסף: ירדו עליה גשמים ונשטשטשו, מהו? – אמר ליה: אם היה רישומן ניכר – מותר."