אחד החכמים, אביי שמו, התיר לאכול דגים קטנים שדגו אותם מנהר הנמצא בבבל ששמו "בב" ללא בדיקה אם כשרים או טמאים הם, משום שגדלים שם רק דגים טהורים. שאלו התלמידים: מה הסיבה שגדלים שם רק דגים טהורים? תשובה: היות ונהר "בב" הוא נהר שמימיו זורמים בעוצמה, דגים טמאים אינם יכולים לחיות שם משום שלדגים טמאים אין חוט שדרה. שאלו התלמידים: והלא בנהרות אחרים שמימיהם זורמים בעוצמה אנו רואים שחיים שם דגים טמאים? השיבו תשובה אחרת: היות ומי הנהר "בב" מלוחים, דגים טמאים שאין להם קשקשת אינם יכולים לחיות שם. שאלו התלמידים: והלא יש הרבה נהרות מלוחים שחיים שם דגים טמאים ללא קשקשת? השיבו תשובה אחרת: קרקעית הנהר "בב" אינה יוצרת ומשריצה דגים טמאים מתוך תערובת הטיט שלה אלא דגים טהורים בלבד. הוסיף חכם אחר, רבינא שמו, שבתקופתו השלטון הזיז נהרות והטה אותם זה לזה והיות ונהרות אחרים זורמים לנהר "בב" ושם גדלים דגים טמאים, יש לאסור גם את הדגים בנהר "בב" אלא אם כן ברור שהם דגים טהורים על-ידי בדיקת הקשקשת. (תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף יח, עמוד א).

נוסח התלמוד כלשונו:

"אמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא שריא. מאי טעמא? אילימא משום דרדיפי מיא והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה לא מצי קאים והא קא חזינן דקאי! – אלא משום דמליחי מיא, והאי דג טמא כיון דלית ליה קילפי לא מצי קאי. והא קא חזינן דקאי! – אלא משום דלא מרבה טינייהו דג טמא. אמר רבינא: והאידנא דשפכי נהר איתן ונהר גמדא להתם – אסירא".