כל חפץ, צמח או בעל חיים שהשתחוו לו וסגדו לו כחלק מפולחן אלילי, חכמים אסרו להשתמש בהם לצורכי עבודת בית המקדש, לקיום מצוות, ובכלל, אסרו להשתמש בו לכל צורך אחר . כך למשל, אדם שנטע אילן כדי לסגוד לו ולעובדו כאובייקט אלילי אסור להשתמש באילן זה לשום מטרה. שאל חכם בבלי, רבה שמו, מה הדין במקרה שאדם השתחווה למעיין והחשיב את המעיין כאלוהים. האם מי המעיין מותרים בניסוך המים על גבי המזבח או אסורים? ומה הם צדדי הספק? מצד אחד ייתכן שאדם זה השתחווה למים שזרמו לפניו באותו רגע, והרי מים אלו זרמו הלאה ובאו מים חדשים שלא השתחווה להם. מצד אחר, אפשר שאותו אדם התכוון להשתחוות לקילוח המים, כלומר למי המעיין כולו, ובאופן זה ייאסר השימוש במי המעיין (ספק זה לא הוכרע בתלמוד. תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף מז, עמוד א ).

נוסח התלמוד כלשונו:

"בעי רבה: המשתחוה למעין, מימיו מהו לנסכים? מאי קא מיבעיא ליה? אילימא לבבואה קא סגיד או דלמא למיא קא סגיד, ותיבעי ליה ספל להדיוט! לעולם למיא קא סגיד, והכי קמבעיא ליה, למיא דקמיה קא סגיד וקמאי קמאי אזדו, או דלמא לדברונא דמיא קא סגיד? ומי מיתסרי? והא א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק: מים של רבים אין נאסרין! לא צריכא דקא נבעי מארעא".